בנימין ארקה. בן 38. פועל במפעל "סוגת" באיזור התעשייה של קריית גת. משתכר 23.12 שקלים לשעה, 12 שעות במשמרת, חמש משמרות בשבוע. נשוי. גר בקריית גת
בכל בוקר אני בא למפעל ומקבל את המשימות שלי לאותו יום. יש ימים של פריקה של סחורה ממשאיות בתוך המפעל, לפעמים העמסה על משאיות, ולפעמים אומרים לי להגיע לנמל אשדוד, לקבל שם סחורה ולהביא אותה אל המפעל.
אני עובד שם כבר ארבע שנים. כל משמרת נמשכת 12 שעות ואני צריך לתת חמש משמרות בשבוע. יש מחלקות במפעל שיש בהן אפשרות לעשות משמרות לילה ואז לקבל יום חופש למחרת. הסידור הזה לא אפשרי במחלקה שלי, בגלל זה לא היה לי יום חופש ביום חול כבר הרבה זמן. זה חבל, כי אין לי זמן לסידורים.
זו לא עבודה קלה. הסחורה שוקלת הרבה, ויש הרבה שעות כל שבוע. חוץ מזה אני לא הכי מסתדר עם האחראי משמרת שלי, הוא לא שם עלי ולא נותן לי את ימי החופש שמגיעים לי, אני לא יודע למה. גם המשכורת נמוכה. הייתי הכי רוצה היום להסתדר יותר טוב עם המנהל שלי ולקבל העלאה במשכורת, לי ולשאר העובדים. מה בכל זאת נעים בעבודה? החברים.
עליתי לישראל מאתיופיה ב-1988. בגלל כל מיני עניינים, כמו שההורים שלי התגרשו שם, הגעתי לבד לארץ דרך סודן בגיל 13. אבא שלי הגיע לישראל עם המשפחה החדשה שלו לפני, במבצע משה. אמא נשארה באתיופיה עם חלק מהאחים והאחיות שלי, ושנתיים אחרי הגיעה גם.
היום אמא שלי בת 83 והיא גרה אתי ועם אשתי בדירת שלושה חדרים שלנו. אבא שלי נפטר לפני עשר שנים. האחים והאחיות שלי גרים בכל הארץ – ברמלה, בת ים, עפולה ובאר שבע, ואנחנו מתראים בחגים, כאן או אצלם. למדתי בתיכון הדתי של בית הספר החקלאי מקוה ישראל, אבל אני לא דתי מחמיר, בטח לא כמו אמא שלי ששומרת שבת וכשרות.
הכרתי את אשתי טרנוש, גם היא מאתיופיה, בטיול שעשתה בישראל ב-2009. היא לא היתה יהודייה ולא חשבה לחיות בישראל, אבל התאהבנו והיום היא כבר אחרי גיור. עוד אין לנו ילדים. טרנוש מובטלת וחולמת ללמוד קוסמטיקה, אבל כרגע זה לא אפשרי כלכלית. אנחנו חוסכים כסף, ואני מקווה שעוד מעט אוכל לממן לה את הלימודים.
*
בנימין לא מקבל אפילו יום חופש אחד בשנה. לחצו כאן ובדקו מה הסכום הנחוץ לכם כדי לחיות בכבוד
