"מתחילת המלחמה קיבלנו יותר מ־11 אלף פניות", אומרת ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן. "קיימת עלייה במספר הפניות, שהגיע לכ-1,000 בממוצע ביום. פניות הקשורות לחרדה ולטראומה עלו פי ארבעה לעומת התקופה שלפני המלחמה. אנחנו שומעים יותר על בדידות, על הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, ועל אנשים שאין להם מקלטים שמתקשרים רק כדי שמתנדב או מתנדבת יהיו איתם על הקו בזמן אזעקות או רעשי פיצוץ. מדובר בעלייה של למעלה מ-300 אחוז".
גם בעמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) מדווחים על עלייה במצוקה הנפשית, אשר משתקפת ברשתות החברתיות. לפי נתוני העמותה, מספר הפוסטים שקיבלו מענה מצוות המתנדבים זינק ב-84 אחוז לעומת התקופה המקבילה אשתקד. במקביל נרשמה עלייה של כ-15 אחוז בפניות האקטיביות לעמותה. ״הנתונים לא מפתיעים אותנו, והם בהחלט דורשים תשומת לב. חשוב לזכור שלפנות לקבלת עזרה זו לא בושה אלא עוצמה״, אומרת ענבר שנפלד, מנכ״לית העמותה.
דוח של מרכז אדווה שנכתב על ידי נועה דגן-בוזגלו ופורסם זמן קצר לפני פרוץ המערכה באיראן, מציג תמונה קשה של המערך הציבורי לבריאות הנפש ובעיקר את הנגישות המוגבלת לטיפול. זאת על רקע אזהרות של העוסקים בטיפול כי המשבר צפוי להחריף לאחר המלחמה, עם חזרתם של מגויסי מילואים נוספים לשגרה ושל המפונים לבתיהם. חרף אזהרות חוזרות ונשנות, העלייה הדרמטית בביקוש לטיפול לא לוותה בגידול מספק בכוח האדם, והפער בין הצורך לבין היכולת לספק מענה רק מעמיק.
משבר נפשי בהיקף לאומי
על פי משרד הרווחה חלה עלייה בפניות הקשורות לפגיעה מינית, טראומה חוזרת וגידול במספר תיקי העוני החדשים. מכון ברוקדייל הצביע על עלייה בהיקף ניכר של אלימות במשפחה, בעיקר בקרב מפונים ומגויסים. סקר שערך מבקר המדינה מצא כי 38 אחוז מהמשיבים דיווחו על תסמיני פוסט־טראומה, חרדה או דיכאון ברמה בינונית או חמורה – נתון המתורגם ל-3 מיליון מבוגרים בישראל. מתוכם, לפחות כ-580 אלף עלולים לסבול מתסמין אחד לפחות ברמה חמורה. סקר שנערך בנובמבר 2024 בקרב נשים שפונו מבתיהן מצא כי 37 אחוז מהן דיווחו על הרעה בבריאותן הנפשית, לעומת 19 אחוז מהנשים שלא פונו. נרשמה עלייה משמעותית בשימוש בתרופות נוגדות דיכאון, חרדה ושינה, וכשליש מהנשים שפונו דיווחו כי הן זקוקות לסיוע נפשי שאינו נגיש עבורן – בשל מחסור בזמן או זמינות שירותים נמוכה.
בער״ן מספרים על פניות ממילואימניקים שגויסו במסגרת מבצע ״שאגת האר״י״ ופונים לעמותה בשיעורים הולכים וגדלים. "רבים מהם שחוקים לאחר סבבים ממושכים של שירות מביעים דאגה לבני המשפחה שהם משאירים מאחור", אומרת דניאלס. לדבריה מתבגרים וצעירים עד גיל 24 מהווים שליש מכלל הפניות. 35 אחוז מסך הפניות הן של גברים ו-65 אחוז של נשים. לטענתה המערכה הנוכחית אינה מהווה "נקודת פתיחה" אלא הצפה של עומס מצטבר ופגיעות קודמות. "כולנו הגענו למלחמה הזו חבוטים ועייפים, אני חושבת שיש לנו גם אחריות כחברה כלפי המטפלים והמסייעים שבינינו, שגם זקוקים להפוגה ולתמיכה ולמרות הקושי מתייצבים למשימה. היכולת להיות פגיע במצב הזה היא התנאי לחוסן".
דבריה של דניאלס משתקפים היטב גם בסקר שערך איגוד העובדים הסוציאליים בקרב 1,850 עו״סים. לא רק שהסקר מצא גידול בקשיים הכלכליים והתעסוקתיים של משפחות המגויסים והמפונים, ירידה בתפקוד ההורי והחמרה בבעיות התנהגות בקרב ילדיהם, אלא ש-78 אחוז מתוך העובדים והעובדות הסוציאלים שעבדו עם אוכלוסיות אלה ונפגעי המלחמה לרבות משפחות של חטופים, העידו כי לעבודה יש השלכות בריאותיות ונפשיות על חייהם.
עובדת אחת על 161 משפחות
נכון לאוקטובר 2024 נותרו 1,435 תקנים לא מאוישים במחלקות הרווחה ברשויות המקומיות – המהווים 16 אחוז מכלל התקנים. המחסור חריף במיוחד ביישובים המדורגים באשכולות חברתיים כלכליים נמוכים (1-4), בשדרות ואופקים – שם אחוזי האיוש עומדים על 50-67 אחוז, ובמחוזות חיפה והצפון – שם נותרו 563 תקנים לא מאוישים. בעוד שמשרד הרווחה ממליץ על יחס של 70 מטופלים לעובד סוציאלי ברשות מקומית, במחוז הדרום עובד סוציאלי אחראי בממוצע על 161 תיקים, בירושלים, חיפה ותל אביב עומד הממוצע על כ-120 תיקים לעובדת.
המצב דומה גם בשירות הפסיכולוגי בבתי הספר, הכפוף למשרד החינוך. "במשך שנים משרד החינוך לא השכיל להבין שהמחסור בפסיכולוגים הוא אקוטי. כבר לפני המלחמה הייתה קטסטרופה, עכשיו היא גדלה עוד יותר", אמר יו״ר ועדת החינוך לשעבר, ח״כ יוסף טייב (ש״ס) שבועות ספורים לאחר ה-7 באוקטובר. על פי נתונים של השירות הפסיכולוגי החינוכי, בשנת 2024 הועסקו כ-3,400 פסיכולוגים חינוכיים, רובם במשרה חלקית. למשרד קיים קושי לגייס פסיכולוגים נוספים ורק 71 אחוז מהתקנים הקיימים אויישו, זאת בשל שכר נמוך העומד על 9,500 שקל ברוטו – 47 שקלים לשעה – לפסיכולוג עם 15 שנות ותק במשרה מלאה. נכון לשנת 2024 כאלף תקנים לא אוישו, ולפי ההערכות חסרים עוד 2,674 תקנים כדי להבטיח מענה טיפולי זמין לכל תלמיד ותלמידה.
המשמעות היא יחס של פסיכולוגית אחת לכ-1,500 תלמידים וזמני המתנה ממושכים. לפי הדוח, תקן כוח האדם של השירות הפסיכולוגי-חינוכי, לא עודכן כבר יותר מ-35 שנה. אחת הבעיות נעוצה בכך שהפסיכולוגים החינוכיים מקבלים את שכרם דרך הרשויות המקומיות, כאשר משרד החינוך מממן כ-70 אחוז מן העלות והרשות המקומית מממנת את היתר. כך, נוצרו פערים בין הרשויות ובאופקים, למשל, רק מחצית התקנים אוישו ובשדרות אוישו 67 אחוז מהתקנים.
התקציבים גדלים, הזמינות פחות
מרכזי החוסן, המוגדרים כמענה הציבורי המרכזי לנפגעי פעולות איבה, פועלים כיום ב-15 מוקדים ברחבי הארץ. אמנם בשנת 2024 הוגדל תקציב המרכזים ל-134 מיליון ש"ח, אך לפי דוח מבקר המדינה, רק חלק ממנו הועבר לשני הגופים המפעילים את המרכזים. באוקטובר האחרון, נמסרה הודעה על קיצוץ של 40 מיליון שקל בתקציב מרכזי החוסן בדרום לשנת 2026 – דווקא כאשר ההערכות המקצועיות מצביעות על כך שטראומות נפשיות נוטות להתפרץ לאחר סיום אירועים ביטחוניים ולא במהלכם. למרות העלייה הדרמטית, רק 11 אחוז מהמפונים קיבלו טיפול נפשי דרך קופות החולים ומרכזי החוסן בחצי השנה שלאחר פרוץ המלחמה. במרץ 2024, זמן ההמתנה הממוצע לקבלת טיפול נפשי, כולל אבחון פסיכיאטרי, עמד על 6.5 חודשים. בקרב נפגעי מסיבות הנובה ובני משפחותיהם רק 24 אחוז השלימו טיפול במרכזי החוסן ובקופות החולים עד אפריל 2024 .
מערך בריאות הנפש הציבורי כולו פועל מזה שנים בתת-תקינה. עוד טרם המלחמה היה חוסר של כ-300 פסיכיאטרים. בשנת 2022 פעלו במערכת הציבורית כ-675 תקנים בלבד לפסיכולוגיות קליניות, בעוד שההערכות הצביעו על צורך של כ-1,500 משרות של פסיכולוגים ופסיכולוגיות ציבוריים. בספטמבר 2024 אמנם נחתם הסכם קיבוצי לעדכון תנאי העסקה של רופאים בשירות הציבורי ובהם גם פסיכיאטרים, וכלל העלאות שכר ותוספות שונות. אך בהיעדר תקינה מחייבת, לא קיים מנגנון שמבטיח שהגידול התקציבי יתורגם להגדלת מספר המטפלים או לקיצור זמני ההמתנה.
מדובר במקצועות שמאוישים ברובם הגדול על ידי נשים – מפסיכולוגיה קלינית וחינוכית ועד עבודה סוציאלית, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וקלינאות תקשורת. נשים מהוות כ-89 אחוז מעובדי מערך הרווחה, 75 אחוז מהפסיכולוגיה הציבורית, 72 אחוז מהפיזיותרפיסטים במערכת הבריאות ו-96 אחוז מהמרפאות בעיסוק. המחסור בתקנים, לצד קושי לאייש משרות קיימות, מייצר עומס חריג על המטפלות בשטח ומנגנון שמזין את עצמו. תנאי העסקה ושכר נמוכים מקשים על גיוס ושימור כוח אדם, המחסור מעמיק את העומס, והעומס מחריף את הנטישה. כך נוצר מה שמוגדר כ״גירעון טיפולי״ – תוצאה של מדיניות ארוכת שנים שהשיתה את עיקר נטל הטיפול על נשים, פעמים רבות בתגמול נמוך או ללא תגמול כלל, ופגעה בזמינות ובאיכות השירותים הציבוריים.
