דמותו של המנוח, שנהרג בתאונת דרכים קטלנית, משתקפת רק בתצלומים הדוממים שנעשים במכון לרפואה משפטית. התובע, שהתיק מועבר לעיונו, אינו יודע בדרך כלל דבר נוסף על אודות המנוח, אפילו לא מנין בא ומה היה מחוז חפצו. המראות שראה, האנשים שפגש, המחשבות שחלפו במוחו, אינם עניין לתיק חקירה. בדו"ח הפתולוגי מפורטים שמו של המנוח, גילו, גובהו, מבנה גופו, סימנים חיצוניים, ממצאים פנימיים וקביעת סיבת המוות. אין מצפים מהרופא המשפטי, להבדיל מרופא המשפחה, כי יגלה עניין בהרגליו או בחייו החברתיים של המנוח.
בתיק קיימת גם הודעתו של הנהג הפוגע – שמו, גילו, עיסוקו, מצבו המשפחתי וכתובת מגוריו מופיעים בכותרת. השאלות הן קבועות – מנין ולאן נסעת, מה היה מצב הכביש, מצב הראות, באיזו מהירות, איזה אור דלק ברמזור, באיזה נתיב, האם סטית ממסלולך, מתי הבחנת במנוח, האם שיחקת בנייד בזמן הנסיעה ויתר שאלות מעין אלה. הנייר אמנם דומם, אבל מפרטיו של החשוד שבכותרת יכול התובע לדמיין לעצמו נימת דיבור, מבטא, צליל קול, אשר בוקעים אליו מעבר לדף.
אם למשל הנהגת היא צעירה בעלת שם עברי תקני, שגרה בשכונה טובה, אולי אפילו בשכנות לתובע, יקבלו הדברים נופך של אמינות, ויתכן שגם ייכמרו הרחמים עליה, שנקלעה למקרה כה בלתי נעים. הדמיון מאותת – היא בטח שמעה גלגל"צ כשזה קרה. אבל אם שמו של הנהג הפוגע הוא זר, ומקום מגוריו מוזר, יישמעו גם טענותיו מפוקפקות, וצלילים צורמים של המזרח התיכון יבקעו מהרדיו הדמיוני שלו. אל תגידו לי שזה לא ככה. אלה החיים.
בהמשך התיק מגיעים עדי הראייה. לא בעצמם, לא פנים אל פנים, אלא באמרות כתובות שרשם מפיהם השוטר בתחנת המשטרה. יכול העד להיות שקרן פתולוגי, אחד שקונים בכסף, והתובע לא יידע. ריח זיעתו לא יעלה מהנייר. המצמוץ החולני בעיניו לא יבוא לידי ביטוי. "בטח, זה המנוח שעבר באדום", אמר העד, וכל שפת גופו אמרה בדיה, אך התובע לא פגש אותו מעולם, ולכן הוא חייב להאמין לו. לעולם לא ירשום השוטר בשולי הדף – נראה שהעד משקר. זו מלאכתו של השופט, והשוטר אינו שופט. רק לעתים נדירות ייקחו את העד להיבדק בפוליגרף, שממילא תוצאותיו אינן קבילות בהליך פלילי.
בוחני התנועה לובשים לרוב מכנסי חאקי רחבים וחולצה כחולה. הם תורמים לתיק דו"ח ובו שרטוט של זירת התאונה, תמונות, חצים המסמנים את כיווני הנסיעה, ולבסוף מחווים את דעתם מה גרם לתאונה. אבל בהיותם רק היסטוריונים של האירוע, שלא נכחו בו בשעת אמת, יכולתם לשחזר את המציאות מוגבלת.
המנוח כאמור איננו, והתובע אינו יודע על אודותיו דבר, אלא אם כן דבק בו או במשפחתו אבק פרסום. במקרה כזה, יזכה התיק ליחס אחר ולתשומת לב מוגברת. איש לא יעז לסגור אותו בחופזה. אל תאמרו לי שזה לא כך, תאמינו לי, אלה החיים.
אבל כאן מדובר במשפחה שכולה מן המניין, לא עשירה, לא מפורסמת, אשר שקועה באבלה ובטוחה כי מערכת הצדק תעשה מלאכתה כדבעי. הרי לשם כך מקימים מדינות, משטרה ובתי משפט. השעה הקשה בחייהם אינה מתאימה ללימוד עקרונות יסוד של סדר הדין הפלילי ומגבלותיו.
הם אינם יודעים שמסביב כבר מתחיל המחול. במסדרונות הפרקליטות נשמעים צעדיו העדינים של סנגור בעל קסם אישי, כזה שיכול לרחרח בעדינות ולבחון לאן נושבת הרוח. דלתותיהן של התובעות פתוחות בפניו, גם אם אינו מביא מתנה מתוצרת גוצ'י. לא מדובר בשחיתות, אלא במעט צבע שנכנס לאפרוריות היום. בפיו של סנגור כזה, שנהנה בדרך כלל גם מההילה שמקנות הופעות בטלוויזיה, יימצא תמיד סיפור משעשע. הוא ייפגש עם פרקליטת המחוז, ויציג בפניה את הקשיים הראייתיים הגדולים שקיימים בתיק. הוא יספר על הלקוחה הנחמדה, שבאה ממשפחה נהדרת, שתורמת כל כך הרבה לחברה. המשפחה האבלה אפילו לא תדע על הפגישות האלה.
התובע, שיכול להיות האיש ההגון ביותר בעולם, תקוע עם תיק לא טוב. עד ראייה שאמר שהמנוח עבר באור אדום. בוחן שלא יודע לקבוע בדיוק מה קרה. סנגור מפורסם שלובש חליפה שעולה פי עשר מהחליפה המרוטה שהוא עצמו לובש לבית המשפט. בוסית ספקנית. אין לו ברירה. התיק ייסגר.
מה שמשגע אותי הוא שאיש לא פוגש את העדה המכרעת, מלבד השוטר היגע בענף התנועה, שמבטו תקוע בצג, ואצבעותיו מקלידות באדישות כל מה שאומרים לו. מכאן ממשיך רק הנייר האילם שנפלט מהמדפסת. לא מוגש כתב אישום, לא מתקיים משפט, העדים אינם נחקרים בשתי וערב, אפילו מראית עין של צדק לא קיימת.
כך עליכם לנהוג: אם חלילה ארע לכם אסון, ואתם או קרובכם נפגעתם ממעשה עבירה, שכרו מיד עורך דין מטעמכם, שלמו לו, שלא יאפשר לעשות צחוק מהצדק. שיסתובב במסדרונות הפרקליטות בדיוק כמו הסנגור. שישכור חוקר פרטי לבדוק מה קרה. שיעמוד על כך שיוגש כתב אישום. שישכנע עיתונאי לכתוב על התיק. במערכת חולה אין ברירה אחרת.
ואם תובעת קוראת אותי – אנא, במחילה ממך – אל תסגרי תיק של חיים ומוות בלי לראיין בעצמך, פנים אל פנים, את עדי המפתח. אל תניחי לשקר לנצח.
ישי שריד הוא סופר ועורך דין. "השלישי", ספרו שיצא לאור לאחרונה בעם עובד, מספר על הקמתו וחורבנו של בית המקדש השלישי
