ביוני האחרון, עם סיום מבצע "עם כלביא", חיל האוויר התגאה כי "יותר מ-35 אתרי ייצור הותקפו, 200 משגרי טילים – כמחצית מהמלאי האיראני – הושמדו". גם הרמטכ"ל הצטרף לחגיגה: "הסגנו את פרויקט הגרעין והטילים שנים אחורה". החשבון היה פשוט: אם 200 הם מחצית, לאיראן היו 400 משגרים. אחרי המבצע נותרו לה 200. אלא שעם פתיחת המערכה הנוכחית, "שאגת הארי", פתאום המספרים צמחו מחדש.

בשבוע שעבר הפיץ דובר צה"ל נתון חדש: 300 משגרים הושמדו במבצע הנוכחי. כאן מתחילה הבעיה – אם ביוני נותרו 200 משגרים ובמרץ הושמדו 300, מאיפה הגיעו 100 המשגרים העודפים? או שאיראן הצליחה לשקם את כל המערך ויותר בתוך שמונה חודשים תחת סנקציות ותקיפות, או שהמספרים מומצאים. אבל נניח לרגע שאכן איראן הצליחה להכפיל את מערך המשגרים שלה. כזכור, הפעם אנחנו לא לבד במערכה, אלא עם האחות הגדולה בעלת צי מטוסי הקרב החזק בעולם. לא רק צה״ל רכב על אמון הציבור במקלטים וניפח הישגים, גם – איך לא – הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, שטען כי ארה״ב חיסלה מאות משגרים נוספים.

אם נחבר את הדיווחים – 300 של צה"ל ועוד לפחות 200 של האמריקאים – נגיע למסקנה שלאיראן הושמדו למעלה מ-500 משגרים נכון ל-9 במרץ, עת החלו להתפרסם הדיווחים בעקבות תדרוך דובר צה״ל. זהו מספר גבוה מכל מה שהיה לאיראן ערב המבצע הקודם. לפי הדיווחים שנמסרו כבר ביום התשיעי ללחימה, איראן הייתה אמורה להיות כעת במצב של אפס משגרים. אלא שהגענו ליומה ה-13 של המערכה ולא צריך לסיים מצטיין קורס טייס כדי לדעת שנותרו לאיראנים יותר משגרים ממה שרצו שנחשוב. המציאות במקלטים טופחת על פני הדיווחים, ומטחים ממשיכים לצאת מאיראן ללא הפסקה. כלומר, הנתונים שמפרסם הצבא, בעקבותיו פוליטיקאים ואחריהם הכתבים שמדבררים אותם, לא משקפים את המציאות.

להזין את הציבור בנתונים מנופחים

היכולת להזין את הציבור בנתונים מנופחים נשענת גם על הנטייה שלנו, בעודנו ספונים במקלטים, להיתלות בכל שביב מידע שיכול להחזיר לנו אשלייה של שליטה. את הפוזיציה של פוליטיקאים אין צורך לנחש, וגם את זו של הצבא. כדי לבנות תודעה ציבורית כוזבת בהיקפים כאלה, צריך את הכתבים הצבאיים. אותם כתבים שמנצלים את שאריות הקרדיט הציבורי שנותר למקצוע כדי לעשות יח״צ במסווה של עיתונות, לוקחים את המידע מדובר צה"ל ומפרסמים בלי שאלות, חלקם אף מגדילים לעשות ומנפחים ברמתם.

כך למשל, ב-5 במרץ, דני קושמרו הכריז כי "צה"ל ממשיך בכתישת הכוחות, 300 משגרים כבר הושמדו", באותו ערב ניר דבורי הסביר שמדובר ב-60 אחוז מיכולת הטילים האיראנית וחזר על כך ש״על פי הצבא כ-300 משגרים כבר הושמדו מתוך מה שנותר לאיראנים״. יום קודם לכן, הדיווחים של 12 דיברו על "מטסי ענק שנועדו למנוע מהם לשקם את הצבא". ב-9 במרץ, ירון אברהם כבר נאלץ להודות ש"קיימת כמות גדולה של משגרים בשטח", למרות "החלשות משמעותית". ביום שני השבוע דיווח כאן 11 שלאיראן נותרו 150 משגרים בלבד מתוך 460 – כלומר 310 הושמדו. ביום שלישי יהודה שלזינגר ציטט "גורם ישראלי" לפיו 80 אחוז מהמשגרים – 368 במספר – הושמדו.

תחקיר המקום הכי חם בגיהנום חושף כעת – לא 300 ובטח לא 368 משגרים הושמדו. פנינו לצה״ל, שם טענו כי הם בכלל לא מחזיקים נתונים אודות המשגרים. "אין לצה"ל נתון כזה" נאמר לנו. זה לקח כמה צילומי מסך ומספר ציטוטים של גורמים בצבא שמוכיחים אחרת, עד ששינו את הגרסה וטענו שיש רק את אחוז המשגרים שהושמדו. לבסוף נמסר הנתון – 160 משגרים בלבד הושמדו ב-12 ימי הלחימה הראשונים. מדובר בחצי מהמספר שהופץ לתקשורת ובנתון נמוך משמעותית מההישגים של מבצע "עם כלביא", (המכונה גם ״מלחמת 12 הימים״).

את הפער מתרצים בצה"ל באמצעות להטוטנות טרמינולוגית המבדילה בין "השמדה" לבין "הוצאה מכלל שימוש" – הגדרה גמישה שמאפשרת לספור משגרים שספגו פגיעה קלה או נקברו תחת הריסות כ"הצלחה מבצעית", למרות שחזרו לפעילות כעבור זמן קצר. השורה התחתונה היא ששיטת "ההשמדה החוזרת" – פרקטיקה שראינו כבר בעזה עם מספרי מחבלים שחוסלו פעמיים ושלוש – עברה כעת לזירה האיראנית. 

מצג שווא של הכרעה

הפרקטיקה של "השמדה חוזרת", של אמצעי לחימה או כוח אדם, איננה חדשה לצה״ל והפכה לנורמה ב״חרבות ברזל״. לפני כשנה דיווחנו שבעוד לפני המלחמה העריך הצבא שישנם כ-25 אלף מחבלים פעילים בזרוע הצבאית של חמאס, לפי מספר הפעילים שנוטרלו אותו צה״ל הקפיד לפרסם לכל אורך המלחמה, כל מחבל חוסל פעמיים – כשמחשבון פשוט שערכנו המספרים טיפסו לכ-45 אלף מחבלים מחוסלים.

גם הפעם, בזמן שבאולפנים חוגגים את חיסולו של "אותו משגר" בפעם השלישית, הציבור הישראלי מקבל מצג שווא של הכרעה. אם אכן חוסלו מאות משגרים כפי שנטען ביום התשיעי, המטחים ביום ה-14 לא היו אמורים לקרות. העובדה שהם קורים מוכיחה שישראל וארה"ב לא הצליחו לפגוע בליבת היכולת האיראנית, וכי המספרים שנזרקים לאוויר נועדו לצרכי תעמולה ולוחמה פסיכולוגית, המופנית לפני הכל כנגד אזרחי ישראל. בינתיים, האיום האסטרטגי נותר על כנו, חבול אולי, אך רחוק מאוד מלהיות מפורק.