בחמישה מתוך שבעת מקרי המוות שנגרמו בתוך 36 שעות מפגיעת טילים מאיראן, ההרוגים היו עובד זר וארבע נשים פלסטיניות מבית עווה שבאזור חברון. על פניו מדובר במקרים שונים, אך בפועל הם ממחישים תבנית קבועה: הפגיעות הגבוהה יותר של אוכלוסיות מוחלשות. גם כאשר קיימים אמצעי מיגון, הם אינם נגישים באותה מידה לכולם. עבור מי שמתקשה בתנועה, כפי שקרה לזוג הקשישים מרמת-גן שנהרגו מפגיעת טיל בדרכם לממ"ד בדירתם. כך גם עבור מי שחי ללא זכויות תכנון, או עבור מי שנמצא מחוץ למעגלי ההגנה של המדינה – ההבדל בין "יש מיגון" ל"אין מיגון" עלול להיות ההבדל בין חיים למוות.
רק השבוע החליטה הממשלה להקצות 81 מיליון שקל למיגון חירום. אלא שמתחת לכותרות על תקציבים ותוספות חירום מסתתרת מציאות עמוקה יותר: המיגון בישראל אינו רק שאלה של כסף, אלא של מדיניות. כאשר הפערים בתכנון ובבנייה נמשכים לאורך שנים, גם השקעות חדשות אינן סוגרות אותם, אלא לעיתים רק מטשטשות אותם. כך, במקום להבטיח הגנה שוויונית, המדינה ממשיכה בפועל לשמר ואף להעמיק פערים בין אוכלוסיות שונות – מי מוגן, ומי נותר חשוף.
ב-28 בפברואר ממשלת ישראל חשפה פעם נוספת את כל האוכלוסייה שבין הירדן לים לסכנת הפגיעה מטילים, כטב"מים ורסיסי מיירטים. לפי הנתונים האחרונים שפרסם מבקר המדינה, ל-33% ממשקי הבית בישראל אין גישה למיגון. בחברה הערבית הנתון עומד על 46% לפחות, לרוב רובם של כ-400 אלף תושבי מזרח ירושלים כמעט שאין מיגון זמין, וגם האוכלוסייה הכבושה בגדה המערבית אינה ממוגנת כלל. ככוח השולט בשטח, האחריות להגנה על האוכלוסייה האזרחית חלה על ישראל, אך בפועל אין מיגון, אין התרעה, ואין נגישות לאמצעי הגנה בסיסיים. כפי שמראים מקרי המוות של הימים האחרונים, פערי המיגון אינם רק נתון סטטיסטי, הם מנגנון הקובע בפועל מי יישאר בחיים וגורלו של מי ייקבע ברולטה רוסית ויישאר חשוף לסכנת מוות.
להפריט את החיים עצמם
המצב האקוטי ביותר הוא במוקדי התיישבות לא מוסדרים, בעיקר בנגב, בגליל ובגדה, בהם מתגוררים אלפי תושבים במבנים מחומרים דלים שאינם מספקים אפילו הגנה מינימלית. גם האזרחים החיים ביישובים הבדואים המוכרים מתגוררים ברובם במבנים לא מוסדרים שאינם כוללים אמצעי מיגון. אמנם, לאחר שנים ארוכות של אפליה תכנונית, במרבית היישובים הערבים במרכז ובצפון הוכנו תכניות מתאר המאפשרות בנייה למגורים, אולם תכניות אלה טרם תורגמו במלואן להיתרי בנייה בפועל.
בעוד שבשכונות ותיקות ביישובים יהודיים נבנו במהלך השנים מקלטים ציבוריים ופרטיים רבים, ביישובים הבדואים, ביישובים הערביים בישראל, במזרח ירושלים ובגדה המערבית, האפליה הכרונית בתכנון לא איפשרה זאת. 81 מיליון השקלים שהקצתה הממשלה למיגון חירום הינם סכום מגוחך אל מול גודל הצרכים. מיגון זה לא פלסטר, ואי אפשר להשיגו בתקציב זעום בזמן שהטילים חותכים את האוויר. מדובר בתשתית ארוכת טווח, אשר כמו כל תשתית אחרת נבנית בתהליך ארוך של תכנון ופיתוח צופה פני עתיד.
פערי המיגון בין הקבוצות השונות במרחב הישראלי-פלסטיני אינם תקלה – הם תוצאה ישירה של עשרות שנים של אפליה בתכנון. כשהמדינה ומוסדות התכנון מפריטים את המיגון ומסתמכים על המגזר הפרטי שיבנה ממ"דים בעצמו; כשהיא מסרבת להכיר ולתכנן את היישובים הבדואים בנגב; כשהיא מקפיאה את התכנון והרישוי במזרח ירושלים; כשהיא מפרידה עובדים זרים ושולחת אותם לגור רחוק ממקום ישוב בלב השטח החקלאי, היא מונעת מיגון מכל הקבוצות האלה. כך נוצר מצב שבו אלפי משפחות נותרות בלי הגנה בסיסית בזמן חירום. במציאות הזו, פערי המיגון אינם רק כשל תכנוני – הם קו גבול שמשרטט בפועל מי זכאי להגנה ומי נותר חשוף. מדינה שממשיכה לנהל כך את מדיניות המיגון שלה אינה רק נכשלת בהגנה על אזרחיה – היא קובעת שחייהם של חלק מהם שווים פחות.
אפרת כהן-בר היא מנכ"לית עמותת במקום – תכנון וזכויות אדם
