עלמה, בת 3, שיחקה אתמול אחר הצהריים בגינה הקהילתית בשדרות ההשכלה בתל אביב. ברגע מסוים ניגשה לקחת מאביה מוצץ, ואז ניגשה בחזרה אל הנדנדה.

באותו רגע הגיחו שני בני עשרה על אופניים חשמליים והתנגשו בה בעוצמה. עלמה נפגעה, התעופפה באוויר וכשנחתה ספגה מכות יבשות בכל צד גופה השמאלי וגם בראש. אחרי שבע שעות השגחה בחדר מיון, נשמו הוריה לרווחה, כשהתברר שהילדה לא נפגעה באופן קשה. היום חזרו למיון מכיוון שעלמה לא הצליחה לדרוך על רגליה.

אני, כמו רוב תושבי ביצרון ורמת ישראל, מכיר את פניהם של הילדים האלה מצוין. הם בני 12-16, והם נפגשים בשדרה כל יום. הם טסים על אופניהם במהירות של 40 ו-50 קמ"ש, אוזן אחת צמודה לטלפון נייד – לא פעם הם מסיעים ילד או ילדה נוספים. הם נוסעים בקבוצות קטנות, ואין אדם שהתהלך בשעות אחר הצהריים בשדרות ההשכלה בחודשים האחרונים, ולא ראה אותם חולפים לידו. כולם מכירים את הבעיה על בוריה, אך דומה שאי אפשר לעשות דבר כדי לפתור אותה.

"אנחנו מחפשים מישהו שצילם את הילד הספציפי שדרס את עלמה", אומרת אמה, שירי. "אבל בינינו, מה יש לי לכעוס על ילד בן 12? ילד בן 12 זה לא יצור חכם. אני כועסת מאוד על ההורים שלו, שנותנים לו להסתובב על אופניים כאלה. ילד בן 12 לא צריך לקבל כזה כלי. כולם מכירים את הבעיה. מישהי כבר נפצעה אנושות מהכלים האלה בשדרה, אבל זה לא מעניין אף אחד. הרייטינג לא מספיק גבוה".

נעה זמיר מובילה מאבק של תושבי השכונה למנוע מרכב מנועי כניסה לשדרה. "אנחנו לא יודעים איך קוראים לילד הזה, אבל הרי זו לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו", היא אומרת. "רונן שמש, פעיל חברתי,  מנסה לשוחח כל יום עם הנערים שנוסעים כאן, אבל זה נקודתי. הבעיה הרבה יותר רחבה. יש עוד רוכבי אופניים ואפילו טוסטוסים שנוסעים בשדרה. חוץ מזה, לנהל משא ומתן עם נערים בני 13-14 זה מגוחך.

"בסופו של דבר, כל העניין תקוע. אם מתקשרים לעיריית תל אביב, הם אומרים שלרשות המקומית אין סמכות אכיפה, ואם מתקשרים למשטרה – מה שעשינו כמה וכמה פעמים – הם שולחים ניידת שנוסעת על הכביש והשוטרים מסתכלים מהחלון. אבל כל עוד אין מישהו עם סמכות לקנוס את הורי הילדים או להחרים את האופניים, שמסתובב בשדרה כל שעות אחר הצהריים, אלה כוסות רוח למת. לא מזמן דיברנו עם העירייה והיא שלחה פקחים. אז הם באו והעירו לנערים, אבל אחרי כמה דקות הם כבר צחקו אתם, כי גם הם וגם הנערים יודעים שאין להם שום סמכות".

יש טענה שזה קשור לעוינות בין תושבי השכונה הוותיקים לחדשים שהגיעו בשנים האחרונות.

"אני שחורה כמו תימנייה, וכשדיברתי אתם הם קראו לי 'אשכנזייה מסריחה שמפרסמת עלינו פוסטים בפייסבוק'. כשמנסים לדבר אתם, הם מגיבים באלימות. כשהלכתי לצלם אותם, הם הגיבו בקללות והסתובבו מסביבי עם האופניים באיום. אנשים טוענים שזה קיפוח, אבל זה לא העניין. אולי ההורים שלהם מקפחים אותם. הבעיה היא לא קיפוח. הבעיה היא הסיכון: סיכון אמיתי לילדים ולכל מי שנמצא בשדרה.

"יש אנשים שמאיימים על הילדים האלה במכות, אבל זה לא יעזור. לא מרביצים לילדים, והפתרון הוא רק להוריד אותם מהאופניים. צריך כאן נוכחות שמטילה קנסות ומחרימה אופניים. רק אז יקרה משהו".

ומה עד אז?

"אנחנו מארגנים הפגנה בשדרה בשבוע הבא. אולי זה יעזור במשהו".

כאשר צילמתי ילדים על האופניים בשדרה, זכיתי קודם לאצבע משולשת. אחרי דקות אחדות הילדים התקרבו אלי באיומים ודרשו שאמחק את התמונות. "מי אתה בכלל?" שאל אותי הנער בתמונה, כשהוא נצמד אלי. "אני גר פה כל החיים! תעוף מהשכונה שלי".

למזלי, אני גבוה ממנו בראש ורחב ממנו כפליים (הרבה פסטה), ויכול להיות שבזכות הגודל לא חטפתי מכות. עם זאת, הנער לא הרפה, והודיע לי שהוא עוקב אחרי הביתה. לבסוף נאלצתי לקחת מונית כדי להיפטר מהמעקב שלו ושל שני חבריו. 

שמש, תושב ותיק בשכונה, אומר שהוא מדבר עם הילדים ומנסה להגיע לפתרון. לדבריו, הוא מגבש צוות שיידע לעבוד עם נערי השכונה ולהרגיע מעט את המצב. "אם היה חוק שאוסר עליהם לנסוע בשדרה, לא הייתי טורח. אולי הייתי עושה אתם שיחה לפני שהייתי מפעיל את המשטרה. הבעיה היא שאין חוק כזה והם יודעים את זה".

יש שמועה שכמעט עשו לינץ' בנער הדורס.

"אחד ההורים לקח ממנו את האופניים ואמר שהוא לא מחזיר אותם עד שיביא את הוריו. הנער לקח צינור ברזל ואיים על ההורה, שהחזיר לו את האופניים. למיטב ידיעתי הוא לא קיבל מכות".

שמש מחלק את בעיית הנערים לשניים. "אני גדלתי בשכונה הזאת. אני שרדתי אותה. היא היתה מקום קשה מאוד. אבל היום זה לא ככה, ולרוב אין פערים, למעט בחינוך של הילדים. עם זאת, יש עדיין ילדים שמספיק שתדבר אתם בצורה רהוטה, והם יקראו לך אשכנזי, וזה לא משנה אם אתה תימני. מה שכן, צריך להגיד שלא מדובר רק בילדים מפה, אלא בהרבה מאוד נערים מכפר שלם ומיד אליהו. אין להם בעיה להגיע לפה עם אופניים חשמליים".

נו באמת, אלה בסך הכל חמישה או עשרה ילדים.

"הלוואי. אתמול ראיתי קטטה בשדרה והיו שם שלושים נערים. כשהם ראו שעצרתי, הם הריחו צרות ומיהרו אלי. רק חמישה או שישה היו מילדי השכונה, והם הרגיעו את הרוחות. הם הסבירו שאני 'משלנו', ושהקטטה היא רק בצחוק.

"ובגלל זה אני עובד כל כך קשה ועם צוות כל כך גדול. זה לא בעיה שאפשר לפתור ברגע. הם גם אומרים לי אחר כך 'ראינו מה האשכנזים עלינו כתבו בפייסבוק', וזה רק מייצר אצלם אנטגוניזם. צריך לדבר אליהם בשפה שלהם, לתת להם להרגיש חלק משכונה, מקהילה. ללמד אותם לכבד את הסביבה. אתה צריך להבין שיש פה ילדים שההורים שלהם אומרים לי לדבר אתם, כי גם ההורים לא מגיעים אליהם. זה לוקח זמן".

על דבר אחד שמש וזמיר מסכימים. היעדר החוק והאכיפה הם האבא והאמא של כל הצרות, אבל בינינו, כל מי שהולך ברחובות ישראל בשנתיים האחרונות יודע את זה. מתי יחוקקו את החוקים שמסמיכים את המשטרה והרשות המקומית לעשות משהו נגד התופעה? כנראה רק אחרי שתתמלא שאת הדם מתאונות אופניים חשמליים.