ב־13 באוקטובר האחרון רבים בעזה היו יכולים לנשום לרווחה: לאחר שנתיים של שפיכות דמים, הגיעו ישראל וחמאס להסכמה על סיום הלחימה ברצועה. יום אחד בלבד חלף ושוב נשמעו בעזה יריות. הפעם היו אלה אנשי כוח הביטחון של חמאס שהוציאו להורג בירייה בכיכר ציבורית שמונה גברים כפותים שנטען כי שיתפו פעולה עם ישראל. בימים הבאים הופצו בתקשורת סרטונים שתיעדו את האירוע ואירועים דומים שקדמו לו, ואלה עוררו זעזוע ציבורי בעזה, בישראל ובעולם. התמונות אכן קשות, סבורים מספר כותבים מהעולם הערבי, אולם הן בוודאי אינן מפתיעות. למעשה, ההוצאות להורג הולמות היטב את המדיניות שחמאס נוקט מאז עלייתו לשלטון בעזה לפני שני עשורים, והן צעד צפוי במאבקו לבצר את שלטונו בעזה. 

 "היריות נורו כולן בתזמון מושלם… זווית הצילום, התאורה, הסאונד האיכותי, כולם נותנים את הרושם שלא היה פה אירוע ספונטני, אלא מופע שנועד להיראות ולהדהד"

הכותב וחוקר המדיניות הפלסטיני, כרים אבו א־רוס, סבור שהתנהלותו של חמאס היא צעד מחושב היטב. במאמר שפרסם במגזין התקשורת העצמאי דרג' הוא מצביע על האופי המהונדס בקפידה של ההוצאות להורג ושל הסרטונים: "היריות נורו כולן בתזמון מושלם… זווית הצילום, התאורה, הסאונד האיכותי, כולם נותנים את הרושם שלא היה פה אירוע ספונטני, אלא מופע שנועד להיראות ולהדהד". גם ההצהרות שנתן חמאס לתקשורת בהמשך לתמונות מלמדות שהארגון מעוניין להציג את מעשי הרצח כמייצגים את מדיניותו, ולמעשה כחלק ממאבק של הרשויות נגד הפרת הסדר הציבורי. 

פרסומים מטעם הארגון הגדירו את ההוצאות להורג כ"מבצעי חיסול מדויקים", את הקורבנות כמי ש"נאספו הוכחות לכך ששיתפו פעולה עם הכיבוש" ואת החמושים שביצעו את הירי כחלק מיחידת "חץ" (בערבית: סהם), כוח שנועד, לדברי הארגון, "להיאבק בניסיונות לערער את היציבות הציבורית בעורף". במילים אחרות, חמאס מסגר את ההוצאות להורג כחלק מן השגרה השלטונית שלו, והוא תיווך אותן לתקשורת בהתאם. 

רצח מתוזמן 

העיתוי, לדברי אבו א־רוס, איננו מקרי. חמאס נחוש להראות שבסדר הפוליטי שישרור בעזה לאחר המלחמה, הוא יאחז בריבונות, ובתוך כך במונופול על הנשק. כפי שחמאס יודע היטב, הפסקת האש עם ישראל הושגה באמצעות תיווך אמריקני במסגרת תוכנית ארוכת טווח שמכוחה אמור חמאס להתפרק מנשקו ולמסור את הניהול היומיומי של הרצועה לממשלת טכנוקרטים פלסטינית. חמאס גם יודע שישראל וארצות הברית רוצות לראות אותו נעלם כליל מהמערכת הפוליטית הפלסטינית, והוא אף יודע שבעקבות המלחמה הוא איבד רבים מהאלמנטים שהקנו לו לגיטימציה שלטונית: מוסדות אזרחיים ומנגנונים לניהול האוכלוסייה, תמיכה ציבורית ויומרה להגן על אוכלוסיית עזה מפני האלימות של ישראל. המלחמה אומנם לא השמידה כליל את חמאס – חרף הבטחותיה של ההנהגה הישראלית – אבל היא הותירה אותו חלש מתמיד. 

האסטרטגיה פועלת: הציבור העזתי חי בפחד, ומושך את רגליו מכל עיסוק בפוליטיקה. "בשווקים מדברים מחירים, על חשמל ובריאות", לדברי אבו א־רוס, "לא על פוליטיקה ושלטון"

למעשה, השריד היחיד שנותר לחמאס מריבונותו לאחר המלחמה הוא הנשק, והוא הבסיס לשלטון שהארגון מנסה לשקם בעזה. לדברי הפרשן המדיני אכרם עטאללה, שאבו א־רוס מראיינו, ההוצאות להורג נועדו לאותת ש"חמאס אינו חולק את נשקו עם אף אחד", בוודאי לא עם החמולות החמושות שאת בניהן הוא הוציא להורג. הנשק והאלימות הם "חלק מעצם הזהות של שלטון חמאס בעזה", והם יופנו כלפי "כל מי שיעז לאתגר את הארגון". גם לדברי מרואיינת אחרת של אבו א־רוס, חוקרת התקשורת אינאס אחמד דחלאן, הפיץ חמאס את הסרטונים בתקשורת כדי להבנות מחדש את הסדר הציבורי בעזה ככזה שמושתת על האלימות שהוא יכול להפעיל. תמונות הקורבנות הכפותים הנורים למוות הן הן הסדר שצריכים תושבי עזה לדמיין, סדר שבו מי שמערער על שלטון חמאס מוצא להורג ללא משפט. 

ואומנם, נראה שהאסטרטגיה פועלת: הציבור העזתי חי בפחד, ומושך את רגליו מכל עיסוק בפוליטיקה. "בשווקים מדברים מחירים, על חשמל ובריאות", לדברי אבו א־רוס, "לא על פוליטיקה ושלטון". בשיח הציבורי ברור לכולם שאין תוחלת לדיון לגבי הלגיטימיות של שלטון חמאס: "הצדק עם מי שלוחץ על ההדק", כך אומרים בעזה. 

באופן אירוני, גם מחוץ לעזה ההיגיון של חמאס מתחיל להתקבל. אומנם, ארגוני זכויות אדם גינו את ההוצאות להורג, והרשות הפלסטינית הביעה את זעמה על "הפשעים הפוליטיים" ש"מחריבים את מרקם החיים הלאומיים". אבל הכוחות שנהנים מהשפעה ממשית על חמאס לא קראו אותו לסדר. האיחוד האירופי ומזכ"ל האו"ם דיברו בשפה רפה על הצורך ב"חקירת המקרים", ונשיא ארצות הברית טראמפ פטר אותם במשפט "אפשרתי להם [לחמאס] לחסל כמה כנופיות". המדינות שחמאס נתון להשפעתן ושתיווכו את ההסכם – קטר, טורקיה ומצרים – שתקו. לדברי אבו א־רוס, ראשי הארגון שומעים את הדממה ומבינים אותה כהסכמה שבמובלע למדיניותם; הם מבינים שחמאס יכול להפעיל את כל האלימות שהוא רוצה, ובלבד שהיא מופנית כלפי תושבי עזה ולא החוצה. 

אותו פילוג מלפני המלחמה

מוסטפא אבראהים, פעיל זכויות אדם פלסטיני, מסכים עם אבו א־רוס. בטור שפרסם באתר דרג', גם הוא מטעים שההוצאות להורג נועדו לסייע לחמאס לבצר את שלטונו ברצועה. למעשה, הן מצטרפות לצעדים נוספים של בניית ריבונות שחמאס מיישם מאז תום המלחמה: פעילי גופי הביטחון של חמאס נראים ברחובות; בתי הכלא של הארגון מתמלאים מחדש במתנגדים; מְכָסים ומיסים נגבים מאזרחים ומסוחרים. חמאס מנסה להתנהל ברצועה כריבון דה־פקטו, לדברי אבראהים, ואפילו אם נחלש בשבועות האחרונים זרם סרטוני ההוצאות להורג – מתחת לפני השטח חמאס עדיין עסוק בבניית ריבונות מחודשת. 

האתגר המרכזי לריבונות חמאס, לדעת אבראהים, איננו ישראל וארצות הברית, אף ששתיהן רוצות לראות אותו נעלם מעזה ב"יום שאחרי". הארגון חושש דווקא מהאפשרות שהוא יצטרך לחלוק את כוחו עם ארגונים פלסטיניים נוספים

אולם האתגר המרכזי לריבונות חמאס, לדעת אבראהים, איננו ישראל וארצות הברית, אף ששתיהן רוצות לראות אותו נעלם מעזה ב"יום שאחרי". הארגון חושש דווקא מהאפשרות שהוא יצטרך לחלוק את כוחו עם ארגונים פלסטיניים נוספים. עוד לפני המלחמה, הייתה ההנהגה הפלסטינית מפולגת בין חמאס לפתח, בין רצועת עזה לגדה המערבית, בין הזרמים האסלאמיסטיים והחילוניים בתנועה הלאומית הפלסטינית. סביב הפסקת האש, התעוררו בקרב הפלסטינים תקוות שסיום המלחמה יאפשר לבנות פרויקט לאומי משותף שיסיים את מצב הפילוג בקרב ההנהגה הפלסטינית. חמאס מאוים מאפשרות זו, שכן היא עלולה להביא לירידה במעמדו ולפגום בהגמוניה שלו ברצועת עזה. 

למעשה, חמאס איננו לבד בחשש מפני אפשרות של סיום הפילוג. בכל רחבי השיח הציבורי הפלסטיני, שיקפו התגובות להוצאות להורג את אותו פילוג ששרר לפני המלחמה. מי שגינו את ההוצאות להורג היו ממילא מתנגדי חמאס, והם לא חששו מהפגיעה בזכויות האדם – אלא דווקא מ"פגיעה באחדות הלאומית", קרי הגמוניה רבה מדי של חמאס בעזה. תומכי הארגון מצידם גיבו את מעשי הרצח, וטענו שהוא מבצר את אחדות העם הפלסטיני, בכך שהוא מרתיע סוכני כאוס ובגידה. 

בהיעדר תוכנית לשיקום עזה חמאס יוכל לעולם לטעון שיציבות הרצועה תלויה במשטר האלימות הפנימית שהוא מנהל. בלעדיה, אין סיבה להניח שחמאס יעדן את דרכיו, או שהציבור הפלסטיני יוכל לאתגר אותו

השאלה האמיתית שמעסיקה את שני הצדדים, לדברי אבראהים, איננה האם הוצאות להורג ללא משפט הן מעשה לגיטימי – אלא מי מחזיק בסמכות להוציא להורג ללא משפט. במובן זה, אבראהים מאמין שאם התגובות למעשי ההרג משקפות משהו על הלכי הרוח בשיח הציבורי הפלסטיני – הרי שזו אדישותו לשאלות מוסריות. התגובות מראות שהתודעה המוסרית הפלסטינית הקולקטיבית מבוססת פחות ופחות על תפיסות של שלטון החוק וזכויות האדם, ויותר על יריבות פוליטית, והמצב עשוי להחמיר עוד בעיניו כל עוד פיוס בין הפלגים וממשל לאומי מאוחד אינם נראים באופק. 

הכוח המאורגן היחיד ברצועה

אבל חמאס איננו טועה לחלוטין כאשר הוא טוען שהאלימות הקיצונית שהוא מפעיל חיונית כדי לשמור על הסדר בעזה. המציאות בשטח מצביעה על כך שחמאס הוא "הכוח המאורגן היחיד המסוגל לנהל את ענייני העם" כרגע. חמאס מזהיר בצדק שבשלב הנוכחי, היעלמו עלול ליצור ואקום שידרדר את הרצועה לאנרכיה, ואפילו מתנגדיו כנראה יסכימו שאנרכיה איננה עדיפה על שלטון חמאס. יתר על כן, בהיעדר תוכנית קונקרטית לשיקום עזה – שבלעדיה חמאס יוכל לעולם לטעון שיציבות הרצועה תלויה במשטר האלימות הפנימית שהוא מנהל – אין סיבה להניח שחמאס יעדן את דרכיו, ולא שהציבור הפלסטיני יוכל לאתגר את חמאס על סמך פגיעתו בזכויות האדם. 

למעשה, אבראהים מודה שבשלב הנוכחי, אימוץ פרספקטיבה של זכויות אדם עלול להוליך את הפלסטינים למלכוד. מחד גיסא, חמאס בתצורתו הנוכחית שולט ברצועה בכוח הזרוע בלבד; וללא רפורמה מקיפה וגישה של אַחְרָיוּתִיּוּת כלפי החוק, ימשיך הארגון בבירור לפגוע בזכויות האדם. מאידך גיסא, היעלמות של חמאס מהנוף השלטוני ברצועה ללא חלופה שמושתתת על אחדות לאומית – חלופה שאיננה בנמצא כרגע – פירושה כאוס. 

 יחידת "חץ", ששמה נקשר כעת בהוצאות להורג, שוקדת במקביל גם על ביזת שיירות המזון והתרופות שנכנסות לעזה, ומוסיפה לחמאס מנוף לחץ נוסף על התושב העזתי

האפשרות השלישית היא רק קבלת מודל השלטון שישראל וארצות הברית ינסו לכפות על עזה. זוהי אפשרות גרועה אפילו יותר לדעת אבראהים, שכן שלטון זה יושתת על כוח חיצוני ויסרב להכיר בריבונות פלסטינית, וממילא בהכרח יגרור הפרת זכויות אדם בקנה מידה רחב יותר. עד שמצב עניינים זה לא ישתנה, לדעת אבראהים, אין תקווה לזכויות האדם בעזה. "בין הפטיש לסדן, תושבי עזה ימשיכו להיות הקורבן הנצחי לפוליטיקה של סטטוס קוו, של פילוג ושל אי־צדק, בהמתנה לשלב שלא נראה באופק". העזתים ימשיכו לחכות, אבראהים מסכם, ומוסיף במרירות, "ואולי יום אחד יגיע שלב שבו יתגלה אם חמאס נותר בשלטון בעזה, ושמא יחליף אותו ריבון שזהה לו בכול מלבד בשמו".

להשתלט על הסיוע ועל השלטון 

שני הכותבים – ולצידם עוד שלל כותבים אחרים מהעולם הערבי שהתבטאו בנושא ההוצאות להורג – מסכימים על אותה נקודה: חמאס משתמש בהרג ככלי לביצור שלטונו, ואגב כך הוא משליט בעזה ובציבוריות הפלסטינית סדר שבו החוק, זכויות האדם והמציאות הפוליטית עצמה כפופים כולם להיגיון של הנשק. אפשר להוסיף עליהם שנשקו של חמאס אינו מאפשר לו שליטה רק באמצעות הרג, הוא משמש אותו גם להשיג מונופול על המשאבים הנכנסים לרצועה. 

במציאות של עזה שלאחר המלחמה, שבה הכלכלה המקומית מרוסקת לחלוטין, השליטה על הסיוע ההומניטרי היא-היא השליטה על האוכלוסייה. אותה יחידת "חץ", ששמה נקשר כעת בהוצאות להורג, שוקדת במקביל גם על ביזת שיירות המזון והתרופות שנכנסות לעזה, ומוסיפה לחמאס מנוף לחץ נוסף על התושב העזתי. חמאס יכול להוציא להורג את חברי החמולות שמאתגרות את שלטונו, אבל הוא יכול גם להסתפק בלהרעיב אותם למוות, במקרה הצורך. 

מנגד, שני הכותבים מייחסים לחמאס מידה מסוימת של חשש מפני ישראל. לדבריהם, חמאס מקרין את כוחו באמצעות הוצאות להורג, ומעוניין למסגר את עצמו כאלטרנטיבה השלטונית היחידה, שכן הוא יודע שהחלופה לו תהיה שלטון בגיבוי ישראלי שלא יותיר לו מקום. בראי ההתבטאויות הפומביות של ההנהגה הישראלית, החשש אכן מוצדק: בכירים ישראלים חוזרים ומבטיחים שחמאס יתפרק מנשקו, ושלא יהיה לו ייצוג פוליטי בעזה בכל הסדר עתידי. אולם הצהרות לחוד ומעשים לחוד; ייתכן שישראל דווקא חשה בנוח עם העובדה שחמאס הוא הריבון בפועל בעזה. השתיקה שלה לנוכח ההוצאות להורג למשל מלמדת שהיא מסוגלת לחיות לצד רצועה שמנוהלת על ידי חמאס. 

הפיכתו של חמאס לארגון שכל מעייניו נתונים לדיכוי פנימי ולהישרדות מול יריבים מבית, פוטרת את ישראל מהצורך לנהל את חיי היומיום של מיליוני עזתים, משימה שאף לא גורם אחד בישראל שש לקבל על עצמו. ייתכן כי בירושלים (כמו גם בוושינגטון) דווקא מעדיפים את חמאס בעזה: קבלן ביטחון שעסוק בחיסול חשבונות פנימיים, בדיוק כמו שהיה הארגון בעיני ישראל בשישה באוקטובר 2023. ההנהגה הישראלית הנוכחית כנראה לעולם לא תודה בכך, אולם יכול להיות ששתיקתה לנוכח ההוצאות להורג איננה מקרית. 

איתי מלאך כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר.