כבר כמעט שבוע שליהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, יש אורחים. לאחר החלטתו לסגור את התיק נגד השוטרים שתועדו מכים את החייל דמאס פיקדה, מחוסר עניין לציבור, התייצבו כעשרה מאנשי המחאה האתיופית תחת חלון ביתו. שם הם אוכלים, מדברים, צוחקים, מנסים להזכיר לוינשטיין שהם חלק מהציבור, וגם נעצרים.
מספרת גלית, פעילה חברתית שמלווה את המחאה מראשיתה: "היינו במקום הזה מול הבית שלו, רק אני, ענבר בוגלה ועוד אחד שהגיע בדיוק. השוטרים הגיעו בפעם ה-80 באותו יום, כרגיל, לקחו תעודות מזהות, החזירו לנו. למען האמת, בדיוק באנו לחתוך הביתה, ערב שבת בכל זאת, אבל אחרי שהחזירו לנו את התעודות הם חזרו, עם ארבע ניידות, ואמרו 'אתם מעוכבים על הפרעה לסדר הציבורי'. זה היה בשעה 22:45, וביום שישי, ככל הידוע לי, מותר להרעיש עד חצות".
יש לציין כי נוסח החוק בעניין הפרעה לסדר הציבורי והתקהלות אסורה, מעט מעורפל1. לכן העבירה של השלושה תלויה בפרשנות השוטרים. האם הישיבה שלהם תחת ביתו של היועץ המשפטי לממשלה היא המתנהגות מחשידה? האם היא מפרה את שלום הציבור? האם הסיבה שבגינה הם יושבים שם מספיק צודקת?
"אחרי איזה שעתיים הגיע אחד החוקרים והודיע לנו שנפתחים לנו תיקים, ושנתקשר לעורך דין ולחברים שיבואו לחתום עלינו ערבות", אומרת ענבר. "זה כבר היה בשעה אחת בלילה, מי יענה לנו לטלפון בכלל? שאלנו שוב על מה אנחנו מעוכבים, התשובה היתה שהתקהלות של מעל לשלושה אנשים תחת כיפת השמים היא לא חוקית".
"אם היינו עשרה אנשים הם לא היו מעכבים אותנו, אבל היינו טרף קל. אמנם קיבלנו צו הרחקה אבל המאהל ימשיך גם בלעדינו. מה שלמדנו זה שאנחנו חייבים להיות יותר, כדי להקשות עליהם את המעצרים. גם בחדר חקירות הכל היה נורא הזוי, השוטר מנסה להבין מה אני בכלל עושה שם אם אני לא אתיופית, כאילו שזה לא נוגע לי… אבל זו בדיוק הנקודה – אני לא מוכנה שבמדינה שלי המשטרה תוכל להתנהל ככה. לכל בר דעת ברור שזה היה רק כדי להפחיד אותנו, אפילו לשוטרים שעצרו אותנו זה היה ברור", מוסיפה גלית.
לאחר המעצר והחקירות קיבלו ענבר וגלית צו הרחקה מביתו של וינשטיין, ומהרצליה כולה, ל-15 יום. בשעה 04:30 הבנות הן הפקידו דמי ערבות (1,500 שקל), הזעיקו חבר שיחתום בעבורן, נפתח להן תיק פלילי והן שוחררו.
"אני הייתי די רגועה, ידעתי שלא עשינו שום דבר וגם אם כן – לי יש כלים להתמודד עם זה", אומרת גלית. "אבל תחשבי על אנשים שאין להם כלים וכמה זה מפחיד אותם, אם אני ארצה אני תמיד יכולה לחיות את החיים הרגילים שלי, אישה לבנה בישראל. אבל לאותם אנשים שאני נלחמת לצדם אין יכולת לוותר על הצבע השחור. אני חושבת על כל בני נוער והצעירים שזה קורה להם שוב ושוב, מה הם אמורים להרגיש כלפי המדינה, כלפי החוק, כלפי החברה וכלפי עצמם?"