רשת "מסרבות", ארגון שטח המספק תמיכה משפטית, חברתית ונפשית לסרבני מצפון ישראלים , הגישה דוח רשמי למשרד נציב זכויות האדם של האו"ם (OHCHR). הדוח ממפה את הידרדרות מצב זכויות האדם של סרבני מצפון בישראל, בייחוד על רקע המלחמה והמשבר ההומניטרי בעזה ובגדה המערבית.

על פי מחברי הדוח, הפרקטיקות הננקטות כיום נגד סרבנים מהוות הפרה לכאורה של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR), שישראל צד לה. באופן ספציפי, נטען כי כליאתם מפרה את סעיף 18 לאמנה המעגן את חופש המחשבה, המצפון והדת, ואת סעיף 7, האוסר על עינויים או יחס וענישה אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים.

מאז סוף 2023, בעקבות המלחמה, במערכת הביטחון החריפו את מדיניות האכיפה נגד סרבנים. הדבר מתרחש במקביל לעלייה בהתנגדות הפנימית, התאגדות חיילים בארגונים כדוגמת תנועת "חיילים למען החטופים", וזינוק במספר הסרבנים אשר פנו ל״מסרבות״ ומקבלים מהעמותה סיוע, כך על פי גורמים בארגון. בתגובה, הממשלה פועלת לשיתוק רשתות התמיכה בסרבנים באמצעות איומי חקיקה, דוגמת הצעת חוק להטלת מס של עד 80% על תרומות לעמותות שייקבע כי הן "מתערבות בענייני פנים".

איומים, כליאה והליכי סרק

מסלולו של סרבן המצפון מתוכנן במכוון כמעגל שוחק של מעצרים ומשפטים חוזרים, שנועד להפעיל לחץ פסיכולוגי מקסימלי. עם הגעתם לבסיס הקליטה והמיון והצהרתם על סרבנות, הסרבנים אינם זוכים לשימוע משפטי, אלא מופנים להליך משמעתי.

שלב המעצר הראשוני כולל לרוב המתנה של שעות ארוכות, במהלכן הם עוברים "שיחות לחץ" מצד מפקדים בכירים. שיחות אלו כוללות איומים במאסר של שנים, רישום פלילי קבוע והרס מוחלט של עתידם המקצועי. המשפט עצמו מתואר כהליך טכני קצר שבו לסרבן אין זכות להגנה פורמלית , ובסופו נגזר עליו לרוב עונש התחלתי של 20 עד 45 ימים בבתי כלא צבאיים דוגמת כלא נווה צדק.

עם סיום ריצוי העונש, הסרבנים מקבלים צו התייצבות לבוקר שלמחרת. כאשר הם מסרבים בשנית, ההליך כולו חוזר על עצמו. בעוד שבעבר כלל מעגל זה לרוב ארבעה סבבים שהסתכמו בכ-100 עד 120 ימי מאסר , תחת מדיניות ה"הרתעה" הנוכחית החל צה"ל להטיל עונשים מצטברים של למעלה מ-180 ימים – חומרה שלא תועדה מאז האינתיפאדה השנייה.

תיאורי המקרים בדוח מדגימים מגמה זו:

• איתמר גרינברג: סרב להתגייס בין השנים 2024 ל-2025 בשל התנגדותו למה שהגדיר רצח עם ואפרטהייד. הוא נידון לשישה חודשי מאסר (198 ימי כליאה), תקופה שלא נראתה כמותה ב-20 השנים האחרונות עבור סרבן, מה שמעיד על שינוי דרסטי לעבר הרתעה מחמירה.
• יובל פלג: שוחרר בינואר 2025 לאחר שריצה 130 ימי מאסר שהתפרסו על פני חמש תקופות כליאה נפרדות, נתון הממחיש את השימוש במדיניות ה"דלת המסתובבת" להפעלת לחץ נפשי.

בידוד, חסימת שירותים ואיזוק מכאיב

הדוח מפרט החמרה משמעותית בתנאי הכליאה במתקנים הצבאיים, שלטענת הארגון חרגו ממשמעת צבאית סטנדרטית ועברו לפרקטיקות הגובלות בעינויים. בין היתר, מופעל בידוד מערכתי שבמסגרתו סרבנים מושמים בהפרדה למשך שבועות. הדוח מציין יחס מפלה כלפי מיעוטים מגדריים: נשים טרנסיות, כגון יונה רוזנטל ואלה קידר, בודדו והוחזקו בהפרדה מוחלטת במשך 50 ו-30 ימים בהתאמה, תחת האמתלה של "הגנה". פרקטיקה זו, נטען, גורמת לחסך חושי חמור.

כמו כן, תועד שימוש באיזוק עונשי, במסגרתו עצורים נכבלים באזיקים "כואבים והדוקים" למשך פרקי זמן של עד 8 שעות. במהלך שעות אלו, לעיתים קרובות נמנעת מהם גישה למי שתייה או אפשרות להשתמש בשירותים. בנוסף, מניעת היגיינה משמשת ככלי כפייה. מסרבנים מסוימים נמנעה האפשרות להחליף בגדים במשך שבועות, או שהותר להם לכבס את בגדיהם פעם אחת בלבד במהלך תקופה של 45 ימים.

מקרה בולט המופיע בדוח נוגע לסרבנים אלעזר קאופמן ואריה רבינוביץ', שהפכו לסמל לכישלון המערכת הצבאית בהכלת סרבנות מטעמי דת. תלונה רשמית שהוגשה ב-15 בספטמבר 2025 על ידי הוועד נגד עינויים והיועץ המשפטי של תנועת מסרבות, מפרטת את תנאי הבידוד שלהם בכלא נווה צדק במשך 45 ימים. על פי התלונה, השניים היו נתונים לתנאי עינויים שכללו איזוק עונשי שמנע מהם לשתות או להשתמש בשירותים למשך 8 שעות ברציפות. היחס כלפי קאופמן הוביל להתקף חרדה חמור שחייב אשפוז חירום בבית חולים, אולם גם לאחריו, לשניהם המשיכה להשלל הזכות לקבלת טיפול פסיכיאטרי אזרחי ועצמאי.

נוסף על הפגיעה הפיזית, סרבנים אידיאולוגיים מתמודדים עם הטרדות על רקע דעותיהם. בעוד שאסירים בעלי נטיות ימין רשאים לרוב להביע את עמדותיהם הפוליטיות בחופשיות, סרבנים סופגים ענישה משמעתית על הבעת אמונתם, וחשופים דרך קבע למעקבים ואיומים מצד כלואים אחרים – לעיתים קרובות בהסכמה שבשתיקה מצד סגל הכלא.

סגירת צירי הפטור החוקיים ו"סרבנים בעל כורחם"

לפי הדוח, קיימים שלושה ערוצים מנהליים עיקריים לקבלת פטור משירות, אך כיום נעשה בהם שימוש מניפולטיבי שנועד לדכא התנגדות ולטשטש את היקפה האמיתי של תופעת סרבנות המצפון.

1. ועדת מצפון (חריג ה"פציפיזם"): ערוץ זה מתוכנן כך שיהיה כמעט בלתי אפשרי לעבור אותו. צה"ל דורש עמידה בהגדרה נוקשה ובינארית של פציפיזם, במסגרתה על המבקש להוכיח התנגדות לכל סוג של אלימות, בכל הקשר שהוא ובמהלך כל חייו. הוועדה מסרבת קטגורית להכיר בסרבנים "סלקטיביים", שהמצפון שלהם אוסר עליהם לקחת חלק בפעולות ספציפיות, כדוגמת השליטה בשטחים או המלחמה בעזה. מגמה מנהלית מדאיגה שנחשפה בדוח אירעה בדצמבר 2025, אז נמנעה משני סרבנים אנונימיים אפילו הפגישה המקדימה הנדרשת לכינוס ועדת מצפון. בארגון טוענים כי הדבר מעיד על מאמץ מערכתי לבטל כליל את הזכות החוקית לשימוע מצפוני.
2. פטור רפואי ונפשי: בעקבות כישלון ועדות המצפון, סרבנים רבים נאלצים לפנות למסלול בריאות הנפש. מסלול זה מועדף על ידי הצבא משום שהוא הופך את ההתנגדות האידיאולוגית לפתולוגיה, אך ההליך דורש הצגת חוות דעת פסיכיאטריות פרטיות שעולות אלפי שקלים – מה שהופך אותו לבלתי נגיש עבור סרבנים מעוטי יכולת.
3. פטור בגין "אי-התאמה": פטור זה ניתן בעבר באופן מסורתי לאחר 100 ימים של כליאה מצטברת. עם זאת, תועדה לאחרונה הארכה מכוונת של לוח זמנים זה, והצבא מאלץ כעת סרבנים להישאר ב"דלת המסתובבת" של הכלא לתקופות ארוכות משמעותית כדי לשבור את החלטתם.

במקביל להחמרה כלפי סרבנים אידיאולוגיים, מציין הדוח שינוי דמוגרפי באוכלוסיית הכלואים. באופן היסטורי, בני הציבור החרדי זכו לפטור דה-פקטו. אולם, בעקבות פסיקת בג"ץ מיוני 2024, הבסיס החוקי לכך פקע, והמדינה חויבה לגייס תלמידי ישיבות ולהקפיא תקציבים למוסדות שאינם משתפים פעולה. שינוי זה יצר מעמד חדש של "סרבנים בעל כורחם" – אנשים דתיים הניצבים כעת בפני מאסר בשל סירובם לשרת מטעמי דת.

מרשת מסרבות נמסר: ״המדיניות הישראלית כלפי סרבנים אינה עומדת בתנאים הנדרשים באמנות הבינלאומית עליהן ישראל חתומה. אין זה מפתיע – ישראל מבצעת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בעזה ובגדה, ומפעילה מחנות עינויים כמו שדה תימן. היחס לסרבנים לא מתקרב למימדי הזוועה להם זוכים פלסטינים, אך גם הוא ביטוי של אותה יד שלטונית מכוונת. ההתעללות הממוסדת בסרבני מצפון היא אמצעי לדיכוי פוליטי של מי שמערער על מדיניות הצבא והממשלה״.