"דר’ דנה, צריכים אותך בחדר 4".

תורנות לילה. אני לבד במחלקה על 38 מאושפזים. כל קריאה מחסירה לי פעימה. אני לא יודעת אם אתם רואים את זה.

אני מגיעה לחדר 4. המטופל יושב במיטה, חיוכו מבויש. מול הפח הפתוח שניצב בכניסה לחדר עומדת האחות הראשית למשמרת, בוחנת בעיון רב את תכולת שקית האשפה. ככה לא נראה מצב חירום. אני מסדירה נשימה. "מה קורה?"

האחות, שכלל לא הבחינה שבאתי, מרימה את הראש בהפתעה. "ד"ר, ראית פעם דבר כזה?"

היא מצביעה לפח. אני מתקרבת אליה. הריח מכה בנחיריים לפני שהתמונה מתגבשת מול העיניים. מתוך הפח מסתכל עלי חיתול  למבוגרים, ומתוכו מציצה עלינו צואה סגולה. אבל לא סגול כזה של דם. סגול כזה של חייזר. של בארני הדינוזאור. סגול זרחני. סגול של נצנצים שמקשטים אתם בריסטולים בגן. סגול שאף פעם לא ראיתי בקקי.

אני שמה כפפה, מרימה את זווית החיתול ביד מהאשפה, ובוחנת את התכולה. אם יש דבר אחד שלמדתי בשנה הראשונה ללימודי רפואה, כשהתחלנו ללבוש חלוק לבן מול אנשים שאינם רופאים בבתי חולים, זה להסוות כל בלבול פנימי במבט רציני וענייני כלפי חוץ. אבל באמת, מה זה הקקי הזה?

אני מרימה את הראש. המטופל, פחות או יותר בגיל של אבא שלי, משפיל מבט. הוא מתבייש. אולי לא אתבדח אתו עכשיו. אני נשארת עניינית. "איך אתה מרגיש?"

בסדר. אין כאבי בטן, שום דבר חריג. לא אכל שום דבר חדש. לא לקח תרופות או תוספי מזון חדשים.

אולי זו בכלל תגובה כימית של החיתול ולא משהו שיוצא מהגוף שלו? יש רק דרך אחת לבדוק. אני שמה כפפות חדשות ומורחת אצבע בווזלין. שבע שנות רפואה. גם בבדיקה הרקטלית שלו יש סגול.

הוא מסתכל עלי מפוחד. "מה זה ד"ר? זה מסוכן?"

"יהיה בסדר. אל תדאג. נטפל בכל מה שצריך”, אני עונה בטון הכי בוטח שלי. אם היה מבחן רשמי בלדבר עם ביטחון כשעלי חלוק לבן, אני תוהה איזה ציון הייתי מקבלת.

אני מחפשת "קקי סגול" בוויקיפדיה. חמש שנות התמחות, מתוכן כבר סיימתי שלוש.

החולה יציב. היציאות נורמליות. אני מסכימה עם עצמי ועם הרופא הבכיר שהחולה כנראה אכל משהו סגול זרחני. לא מתים מזה. הלאה.

***

"ד"ר דנה, החולה בחדר 7 משתוללת. בואי מהר".

תורנות לילה. לא ישנתי כבר 17 שעות. משתוללת זה טוב. זה עדיף על "לא מגיבה". אני מפהקת בהליכה מהירה לכיוון חדר 7.

בחדר שוכבת אישה, פחות או יותר בגיל של אמא שלי, בוכה בקולי קולות ובועטת. האחות מסתערת עלי, "היא לא מפסיקה, לא משנה מה אני עושה". היא לא מפסיקה לבעוט, כי היא לא יכולה לדבר. פגיעת הראש שלה הותירה אותה בלי שפה. היא מבינה מה קורה, אבל לא מסוגלת להוציא אף מלה, בכתב או בדיבור.

היא משותקת בחצי גוף. לא משנה מה היא רוצה, היא תלויה באחרים שיעזרו לה לקבל את זה. ואף אחד לא מבין אותה. גם אני הייתי משתוללת. אני ניגשת אליה וקוראת בשמה. בעיטה. אומרת לה שאני שם אתה. בעיטה. תופסת לה את היד חזק-חזק ומחזיקה. בעיטה. בעיטה. דעיכה. אני ממשיכה להחזיק, היא מפנה מבטה אלי. אני לא יודעת כמה היא מבינה, אבל אני מדברת אליה לאט וברור. "אם כואב לך הראש, תלחצי לי את היד". בעיטה. "אם כואב לך הגב, תלחצי לי את היד". בעיטה. "את רעבה?”. בעיטה. דמעה. היא מרפה את ידה (הלא משותקת) מידי, מרימה אותה ומסמנת בה סימן עם האגודל והאצבע המורה. זה נראה לי כמו עיגול.

אל תשאלו אותי למה, זה נראה לי כמו חור תחת. "את צריכה קקי?" בעיטה. דמעה. נהמת צחוק של ייאוש. אני מתביישת קצת בשאלה שלי. כדור. זה נראה כמו כדור! "את צריכה תרופה?".

אנחת רווחה. היא פוקחת עיניים ומסתכלת עלי ישירות לנשמה. היא צריכה מנוחה. "את בלחץ?". כן. כן. כן. כן. היא מהנהנת עם הראש. "את רוצה כדור שיעזור לך לישון?". כל המתח עוזב את גופה, הדמעה הופכת לבכי. כן. היא בסך הכל רוצה כדור שינה. אני אומרת לאחות, שמסתכלת עלינו ועומדת חסרת אונים בערך כמוני, "תביאי לנו כדור שינה". היא יוצאת מהחדר, אני פונה להיפרד מהמטופלת. היא תופסת לי את היד. חזק. "להישאר אתך?”. כן. "עד שהכדור משפיע?" כן.

דוקטור לרפואה. כמה שיננתי. כמה למדתי. כמה מלים בלטינית מרחפות לי בראש. הערב נחזיק ידיים.

***

"ד"ר דנה, היא לא נושמת".

הפעם אני רצה. זו מטופלת שמאושפזת אצלנו כבר חצי שנה. אני מתה עליה. אתם יודעים שלפעמים אתם אנשים שאני אוהבת, בלי קשר לחלוק הלבן שלי ולפיג'מת בית החולים שלכם? כשהגיעה אלינו היתה מחוסרת הכרה, ובזמן שבילתה בשיקום התעוררה, חזרה לדבר, התעקשה להתאפר כל יום ולצחוק בקול רם, גם מתוך כיסא הגלגלים החדש שנגזר עליה לכל החיים. היא צעירה ממני בעשור. אמרו לי לא לרוץ להחייאות. אני מאטה צעדי. חמש לפנות בוקר, אין פה עוד רופא והחולה שלי לא נושמת. תנשמי דנה, לא כדאי להתעלף פה לידה.

אני נכנסת לחדר. שני האחים ממשמרת הלילה מחברים אותה למוניטורים ולחמצן. לא טוב. אני מתמחה בשיקום. יש מחלקות שבהן החייאות זו דרך חיים. אצלנו, החיים הם דרך החיים. התסכולים הקטנים של היום-יום בולטים יותר מקריסה המודינמית חריפה. עד היום עשיתי החייאות לבד רק על בובה בבחינות.

אני מסתכלת על המוניטורים – יש דופק, החמצן בדם נמוך, החולה מתנשמת בכבדות. אני מקבלת את ההחלטה הראשונה שלי כרופאה למצב החדש אליו נקלענו – אין מצב שאני משאירה אותה רק בידיים שלי עכשיו. אני מבקשת מהצוות הסיעודי להמשיך לתת חמצן, ונותנת את ספרינט חיי למחלקה הצמודה לנו. הרופא התורן שם בדיוק פרש לישון מעול התורנות שלו. הוא רואה אותי ובלי לשאול דבר, קופץ מהמיטה ורץ אחרי. באותו רגע אני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי איש.

אנחנו שוב בחדר עם המטופלת שלי. את ההנשמה הראשונה שלי כרופאה, לא על בובה, לא עשיתי לבד. פחדתי לבד. הסתדרנו יחד. המטופלת מונשמת בהצלחה. לי לוקח עוד כמה שעות לחזור לנשום.

***

בוקר עולה. אני באה לקחת דם למטופל המקסים ששוכב אצלנו במחלקה כבר שנה בלי הכרה. אני לא מכירה אותו בכלל עם הכרה, אבל אני יודעת שהוא מקסים. המשפחה, התמונות על הקיר, הסיפורים, ואפילו תנועות הגוף שלו כשמנסים לתקשר אתו. בהתחלה הוריו היו שואלים אותי "ד"ר, מתי יתעורר? "אני יודעת כמוכם", הייתי עונה. אני יכולה להוסיף על זה מלים בלטינית, אבל אין בהן עוד מידע, רק עוד הברות. הם כבר לא שואלים. ואני שם, מחפשת לו וריד, ושואלת בלב, "אולי תתעורר?"

***

שבע שנות רפואה. שלוש שנות התמחות מתוך חמש. מהו רופא, שאלו אותי בבחינות הקבלה לבית הספר לרפואה. אז אמרתי, מי שיודע לנהל סיטואציה קשה ויש לו הכלים לעזור. היום הייתי עונה, מי שמוכן להיות שם כשהסיטואציה קשה. לפעמים הוא גם מצליח לעזור קצת. אם לא, תמיד אפשר להחזיק ידיים.