אין ברית סביב שירות, כמו שאין ממשלה סביב גיוס. ללא ערכים ברורים, ״ברית המשרתים״ היא רק חיקוי חיוור של ברית הגזענים

השבוע, בנוכחות מגנה, מצאתי את עצמי עומד חוצץ בין קצין במדי צה״ל, סמג״ד (סגן מפקד גדוד) שנהג באלימות קפריזית, לבין קבוצת חקלאים פלסטינים. כשחזרתי הביתה, מותש ומדוכא, קיבל את פניי פיד גדוש באנשי ״ברית המשרתים״, חלקם חברי מהמאבק בחוק ההשתמטות, הקוראים ל״ממשלת אחדות״. אותם חברים, מאז פרסום תוצאות הבחירות, מנהלים קמפיין עיקש ומתוזמר שמבקש לצייר אותי ואת אותו סמג״ד כמי שמשתייכים לאותו מחנה פוליטי: ״מחנה המשרתים״. הניסיון לכפות עליי שותפות פוליטית עם קצינים וחיילים שסרחו מחייב התייחסות.

שבועיים בלבד לאחר הכרזת העצמאות, כאשר עשן הקרב ושאון המלחמה אופפים את הארץ, ראה לנכון מרטין בובר לכתוב על שני זרמים בציונות, הסותרים זה את זה ״עד עמקי קיומו של האדם״. שני הזרמים, טען בובר, מתפצלים כבר במקורם, כשני אפיקי נחל, מתוך שתי פרשנויות שונות לעצם משמעותה של ״התעוררות לאומית״ יהודית.

הגישה האחת ראתה בהתעוררות הלאומית תהליך המתממש בקיבוץ הגלויות ובהקמת מדינה. על פי גישה זו, המדינה הייתה התכלית. משהושג היעד, משהתבססה ריבונות יהודית והובטח קיום מדיני, יכולים היו המחזיקים בה לומר: ״דיינו״.

בובר יצא חוצץ נגד תפיסה זו. בעיניו, לא היה בה פחות מחילול קדושת המושג ״ציונות״. מבחינתו הדרך שהדריכה את החלוצים וחייבת להמשיך ולהוביל את מדינת ישראל הייתה ציונות של תיקון עולם, של עבודה עברית, של מוסר עברי; ציונות שביקשה להפריח לא רק את שממת הנגב והגליל, אלא גם את השממה המוסרית שאחזה בעולם ושנחשפה במלוא כיעורה בשתי מלחמות העולם.

בולמוס של ריבונות

בדיעבד, במרחק השנים, נדמה כי התפיסה המנוגדת לזו של בובר, זו המברכת ״דיינו״ ומסתפקת בעצם קיומה של המדינה, חלחלה לכל נימי החברה והפוליטיקה הישראלית. אין אנו שואלים עוד מהי תכליתה של אותה מדינה, מהו תיקון העולם שלשמו ביקשנו להקימה. נשאבנו לבולמוס של ריבונות, ומקום בו נשמעה בעבר הקריאה ״דיינו״, נשמעת היום תביעה שאינה יודעת שובע: ״עוד!״

אמת, גם הציונות של בובר ביקשה להשיב את העם לאדמתו, כאן בארץ ישראל. אך היא לא ביקשה לעשות זאת ככובש, לא כדי לנשל אדם או לבוא במקומו, ואף לא ראתה קדושה באדמה כשלעצמה. היא ביקשה לשוב לארץ ישראל משום שהאמינה כי עליה, ורק עליה, תוכל הנפש היהודית לשוב ולהתעורר למעשה ולדמיון. רק כאן תוכל להקיץ משנתה הארוכה של אומה השרויה בגלות גשמית ונפשית.

שירות בשם מה?

אלו המעלים על נס את ערך ה״שירות״ כמדד יחיד לשותפות הדרך, שוכחים לשאול את השאלה המתבקשת והבסיסית: שירות בשם מה? מרגע שנשאלת שאלה זו, נחשפת גם התהום הפעורה בין שני המחנות.

אלו המעלים על נס את ערך ה״שירות״ כמדד יחיד לשותפות הדרך, שוכחים לשאול את השאלה המתבקשת והבסיסית: שירות בשם מה?

תום פנחסי

הבחירות שנערכו בשבוע שעבר שבו והבליטו את אותה התהום. אלו הקוראים היום לברית ״ציונית״ או ברית ״משרתים״, אנשי הציונות מן הסוג הראשון, חלקם בזדון וחלקם מתוך בורות או פחד, ניכסו לעצמם את הזכות לקבוע את תוכנו של המונח ״ציוני״ עבור כולנו, ובכך הם מחללים את השם עצמו. אנשי ״ברית המשרתים״ מבקשים שמי שחותרים לתיקון עולם לאור מוסרם של נביאי ישראל יכפיפו את עצמם לפרשנות השטחית והכוחנית של הציונות הרואה בריבונות חזות הכל. את המגמות הדמוקרטיות המתבטאות בבירור בהתנהלותם של אזרחיה הערבים של מדינת ישראל – 19 מנדטים לרשימה המשותפת ולרע״ם לפי התוצאות הסופיות שאישרה ועדת הבחירות המרכזית ב-4 בנובמבר, לעומת 10 בכנסת הקודמת -, הם ממהרים לבטל ומציגים כעדות לחולשה ברגש הציוני המפעם בלבבות המחנה שמולם.

ההיפך הוא הנכון. התנועה הציונית מראשיתה, במקביל לביצורה הביטחוני, חתרה – גם אם במידה משתנה – לשיתוף פעולה יהודי־ערבי וראתה בו חובה מוסרית וחלק בלתי נפרד מהמפעל הציוני. היעדר שיתוף פעולה בין הרוב היהודי למיעוט שאינו יהודי במדינת ישראל, אינו ביטוי ״ציוני״ אלא עדות לפגם וכישלון המחייבים תיקון.

אי אפשר לקיים דיון של ממש בין הרואים בקיום הערבי דבר שיש להכניעו תחת מגף הריבונות, לבין מי שמבקשים לראות בכל אדם – ובכן, אדם.

אי אפשר לקיים דיון של ממש בין הרואים בקיום הערבי דבר שיש להכניעו תחת מגף הריבונות, לבין מי שמבקשים לראות בכל אדם – ובכן, אדם.

תום פנחסי

מאז קום המדינה לא עמדנו במבחן כזה. המשימה המוטלת היום על ההנהגה היהודית והערבית כאחת היא למצוא את הדרך לקיום משותף. לא מתוך הכרח פוליטי, אף שזה עשוי לשמש זרז ודורבן, אלא מתוך הכרה עמוקה כי ללא חתירה לחיים משותפים, לשלום, סופו של המפעל הציוני לגווע.

זמננו כאן קצר, קצר מכדי שנוותר על האפשרות לנסח חזון חיובי, מקורי, יהודי ואנושי כאחד; חזון שאינו מסתפק בעצם קיומנו כאן כמדינה עם רוב יהודי, אלא ישוב לנסוך בלבבות תקווה למדינה המבשרת מתוך עוצמתה גם בשורה של תיקון.

הימים הבאים יכתיבו לא רק את גורל המדינה בשנים הקרובות, אלא גם את תפקידה ההיסטורי של הציונות – האם עתידה היא להתמזג ללא היכר בין יתר התנועות הלאומיות, או שמא נועדה היא להמשיך ולמלא תפקיד ייחודי בדברי ימי העמים.

סרן (מיל׳) תום פנחסי הוא ממובילי מחאת הסטודנטים ובוגר תכנית ״רקיע״ של מולד, המרכז להתחדשות הדמוקרטיה הישראלית.