התקשרו אלי מהלשכה של מיקי זוהר. אמרו שהוא עוקב אחרי כבר זמן מה, והתלהב מהיוזמה שלי לחייב מנהלים להתקין מזוזה חכמה בכניסה לעסק. כזאת שתשמש גם בתור שעון החתמה לעובדים: מנשקים כשמגיעים ומנשקים כשעוזבים. מה זה התלהב? רצה לקבוע איתי ראיון עבודה לתפקיד יועץ לענייני חקיקה, בשבת אחרי שחרית בבית הכנסת תורת חכם בקרית גת.

אמרתי שאין לי רכב, אז בעיה. אמרו לי חליק, בוא במוצ״ש אחרי הבדלה – מיקי יחכה.

באתי. אמר לי מיקי: מה שלומך? עניתי ברוך השם. אמר לי: התקבלת! קדימה בוא נתחיל!

אמרתי לו: אתה יודע מה הבעיה שלך בכל הנוגע לחקיקה? עשה לי ״מה״.

אמרתי: שאתה חושב בקטן. אתה בכיוון, אבל לא הולך עד הסוף. אתה כמו ילד כאפות שנכנס לכיתה חדשה, ובשביל להיות פופולרי זורק על המורה מטוס מנייר.

ומה אתה מציע?

אני מציע שתיכנס לכיתה, תדפוק לנינט את הראש בשולחן, ותגיד שזה בקטע סוציאלי,  לסדר לה ימי מחלה.

מה, ככה בקיצוניות?

ממש כך. רק עם הראש בשולחן תקבל כבוד בלבנט.

השתכנע. המשכתי: והשלב הבא – תיקון לחוק יסוד ימות השבוע, ותמציתו: לבטל את הסטטוס-קוו לפיו לכל שבת יש מוצאי שבת. בעזרת השם החוק הזה ישיג תמיכה ענקית אצל חיילים ושכירים.

מיקי היסס.

מה קרה לך, אמרתי, חוץ מאלה שעושים סיבוב שבועי על סטטוס יום-ראשון-דיכאון בפייסבוק כולם יהיו מבסוטים. מעכשיו השבוע יתחלק לימי שבת-שבת-שבת-שבת-שבת-שישי-שבת.

מיקי התלהב. ומה נחוקק אחר כך?

אחר כך נקדם חוק פי אלף יותר סוציאלי: במקום הפרשות חודשיות לפנסיה, כל המעסיקים (חוץ ממערכת הביטחון השם יקום דמה) יצטרכו להפריש לעובדים ארבע פעמים בחודש, כל יום שישי.

מיקי נשאר עם ראש קטן. שאל מאיפה יהיה להם את הכסף להפריש כל שבוע. הבנתי שאין מנוס.

דפקתי לו את הראש על ארון הקודש. ״חלה, אידיוט, לא כסף. חלה. יפרישו להם חלה״.