״פאק-איט, לא יזיק לך לצאת מדי פעם מהבית״, חשבתי לעצמי בעודי מוריד אפליקציה חדשה ששמעתי עליה, פוקימון-גו. לבשתי מכנסיים, שמתי בכפי את נפשי ואת הסלולרי, ויצאתי מהמרחב המוגן של כיפת-המזגן.
כמעט מיד תפסתי פוקימון על אוטובוס, אבל בסוף לא היתה תחבורה ציבורית בשבת אז לא הצלחתי. בעודי עומד נבוך בתחנה הריקה, ראיתי פוקימון מרושע על הכביש. לא היססתי לרגע – הסתערתי עליו ונכשלתי, אבל גם ניצלתי בנס כי למזלי בדיוק כשאני התפרצתי לכביש – בחור עם טוסטוס נסע על המדרכה.
המשכתי.
מצאתי את עצמי על רחוב יפו בירושלים, כשפתאום זיהיתי אותו עומד ליד הסופרמרקט הסגור. לא הייתי בטוח אם זה פוקימון או לא, אבל העובדה שהוא לבש מעיל ביום כל-כך חם נראתה לי חשודה. החלטתי לחתור למגע, אבל עד שהגעתי אל הפוקימון-בפוטנציה, איזה שב״סניק בחופשה כבר הספיק לנטרל אותו עם ספסל.
קצת קשה אז נשברים? לא אני. ואכן, יגעתי ומצאתי עוד אחד – שבת אחה״צ, רחוב עזה פינת בלפור, שם הוא עמד – מטרה נייחת – פוקימון-אורשר. ״אני הראשון לזהות!״ צהלתי, אבל בזמן שאני מתלהב – הגיח ראש הממשלה והפליא בו את סטטוסיו.
בראשון בבוקר, בדרך לעבודה, הזדמן לי עוד פוקימון. זרקתי עליו כדור – פספסתי – ולפני שהספקתי לזרוק כדור נוסף – בום! נפל עליו פועל בניין מהפיגומים בקומה החמישית וגנב לי את התהילה.
בדרך חזרה מהעבודה החלטתי להיות חד. הלכתי דרוך, במוכנות שיא, כשמהפינה הציץ פוקימון ממוצא אתיופי. רצתי לעברו – ושוב התאכזבתי – שני שוטרים הקדימו אותי וכבר היו עסוקים בלפוצץ אותו מכות, בטח חשבו שהוא פוקימון-זר.
ביש המזל המשיך ברצף עוד יומיים.
״חלאס״, אמרתי לעצמי ביום שלישי, ״אין לך את זה״. היה חם במיוחד, נשענתי מיואש על רכב שחנה ברחוב. החלטתי לוותר על המשחק וכבר כמעט שפתחתי את האפליקציה של ׳ישראל היום׳ כדי להתחבר מחדש למציאות האמיתית, אבל אז ראיתי אותו שוכב שם בתוך האוטו הסגור והלוהט. לא היה מקום לספק – הפוקימון שנשכח, מחוסר הכרה, הוא הסאבטקסט של החיים הרבודים שלנו! תפסתי. או לפחות תפשתי, אני חושב.
