עד קיץ 2006, אז פרצה מלחמת לבנון השנייה, אנחנו – ילידי הניינטיז (עוד לא הדביקו לנו את הכינוי "דור ה-Y") – לא ידענו באמת מה זה מלחמה. בהתחלה אמרו שזה "מבצע" – מילה שמזכירה קניונים, ורומזת שהתקופה הלחוצה תהיה קצרה, מהירה ומשתלמת, ועוד לפני שהמילה "מבצע" נכנסה לשימוש, זה סתם היה בלגן בלי שם. והבלגן הזה, שהיה קצת מרגש, הגיע גם אליי.

כי אצלנו בניינטיז, מלחמות היו דבר לא רלוונטי. אמנם גדלנו במציאות מלאה פיגועים, וחיילים הרוגים כל שבוע בלבנון, אבל מלחמות – אין. לפחות לא מלחמות שבהן אנחנו נלחמים, מקסימום כאלה שהן זמן איכות משפחתי, כמו מלחמת המפרץ (עד היום מוזר לי שבמרחב המוגנים לא שמים סמרטוטים מתחת לדלת ושלאף אחד שם אין פאזלים).

ב-2006 הייתי קצינה צעירה במיוחד, כמעט חודשיים בתפקיד, בבסיס ההדרכה של פיקוד העורף. ערב אחד כינסו את כל הבסיס ברחבת המסדרים, והודיעו שבעקבות הבלגן בלי השם, הוחלט להפעיל גם אותנו, ולהקפיץ את מחלקת החילוץ וההצלה הכוננית לצפון הארץ. איזה כיף, הולכים למלחמה!! האווירה הייתה של טיול שנתי עם מקומות מוגבלים. כולם רצו לקחת חלק ולהיות במחלקה המוקפצת: תחנונים לעלות על האוטובוס, ניסיונות לקמבן את השיבוץ, דמעות של אלו שנדחו. אני רוצה לחשוב שלא הייתי חלק מכל אלו, אבל אם לומר בכנות, שמחתי לגלות שגם אני שובצתי במחלקה העולה צפונה.

בלילה הגענו לצפון, וחיכינו בהתרגשות שיקפיצו אותנו לנפילת טיל שדורשת חילוץ והצלה. עם כל נפילה, קיווינו שזהו זה, הפעם קרס בניין ואנחנו יוצאים לשטח. אבל זה לא קרה. לא הוקפצנו, לא סייענו, בעיקר השתעממנו. צפינו בנפילות הטילים סביבנו, ובין נפילה לנפילה, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, שעוסק בשנתיים האחרונות של צה"ל בלבנון, עד היציאה בשנת 2000. חוויה סוריאליסטית: הנה אני, לא רחוקה מהמקומות בהם התרחש הספר, במדים, בזמן לחימה, פיצוצים סביבי, קוראת על מה שקרה לפני שנים ספורות, שבמידה רבה מנבא את הסוף של מה שקורה עכשיו.

ופתאום נפל לי האסימון. הבנתי כמה סתמית הנוכחות שלי ושל כל מי שהיה שם, ומה המשמעות של להיות בורג קטן במערכת – מערכת צבאית ששלחה אותנו חשופים לטילים. מערכת מדינית ששולחת חיילים שוב לאש, זמן קצר לפני הפסקת אש מוסכמת. מערכות שמורכבות מאנשים שלא דואגים לי, ולא נותנות תשובה עניינית לשאלה "למה?".

בעשר השנים האחרונות, אנחנו בספירה תמידית לאחור, בהמתנה לעוד מבצעים, עוד מלחמות, שמלהיבות מבחוץ ומתגלות (במקרה הטוב) כסתמיות מבפנים. סתם. בלי פואנטה. ואם אתם מחפשים פה פואנטה, גם את זה אין.