בסוף שנות השבעים, בעקבות העלייה במכירת טלוויזיות צבעוניות, הממשלה הורתה לרשות השידור למחוק את הצבע מהתכניות ששידרה, על מנת למנוע אינפלציה ובעיקר כדי למנוע מעשירים ליהנות מצבעים שעניים לא מסוגלים לראות. הגניוס היהודי לא קפא על שמריו, ומהר מאוד הומצאה טכנולוגיית ה"אנטי-מחיקון" שמציגה מחדש את הצבעים שנמחקו בעטיה של המחיקה הקולקטיבית, כך שהתערבות הממשלה, כצפוי, לא באמת צמצמה את הפער בין עשירים לעניים, ובטח שלא מנעה אינפלציה. לצורך כתיבת טור זה פתחתי ויקיפדיה (רצ"ב חשבונית על תחקיר + התחכמות על חשבון בנו של יו"ר רשות השידור דאז, טומי לפיד), אבל לפני שגיליתי את זה תהיתי על מה בדיוק האנטי-מחיקון פעל, כלומר, האם הוא הוסיף גם צבע לסרטים כמו "הולדתה של אומה", "זמנים מודרניים" ו"היהודי זיס".
בימינו, התכניות הממשלתיות הרבה פחות שמאלניות, ולמעשה, הן בעיקר כוללות השלכת חרא על כל מה שנתפס בעיניה כשמאלני, לפי ההיגיון של משה קלוגהפט שאומר "כשאתה זורק עליהם חרא, משהו מזה נדבק". והתגובה הביהביוריסטית של השמאל היא למהר ולאמץ את האנטי-קלוגהפטון, שינגב את החרא מכל מה שהממשלה מטיחה בו שהוא בוגד, סוכן זר ושתול, למרק אותו מכל מה שדבק בו, להניחו על גובלן בסלון, ולצפות בו כאילו היה "האגדה לבית פורסיית" או "אני, קלאודיוס". בצבע.
כך למשל, "גדר חיה", ספרה של דורית רביניאן שנמרח בשכבות עבות של צואה עם הוצאתו מתכנית הלימודים לתיכון. שר החינוך התראיין בפומפוזיות האופיינית ודיבר על המסרים הנוראיים שמציגים את חיילי צה"ל כקלגסים, על נראטיב שמאלני קיצוני ושקרי. מיד מיהרו צרכני השמאל הנבונים לחנויות והפכו את הספר החביב הזה לרב-מכר ולסמל סטטוס של תקינות פוליטית.
גם ב"גדר חיה" נושא הצבע הוא מרכזי. חילמי הוא צייר, והקשר של ליאת ושלו מתפתח במקביל להוספת צבע לסדרת סקיצות של ציורים שלו. כשהיה נער מתבגר הוא ישב בכלא בגלל שצייר גרפיטי בצבעי דגל הלאום הפלסטיני. שם הוא גם נתקל בחיילים שהתעללו בו -אלה שנפתלי בנט, שלא מתקשה להאמין בכוח עליון שברא את העולם לפני 5776 שנים ונתן לנו את הארץ למרות שאין לכך שום עדויות, מתקשה להאמין שהם קיימים, למרות אלפי עדויות וסרטים שמוכיחים אחרת.
אלא שקריאה של הספר (זהירות ספוילרים), ולא רק של הכותרות שהספר עורר, דווקא מציירת נראטיב ציוני מאוד, שמתאר אישה יהודייה שמאמינה ברעיון שתי מדינות, ונתקלת בסירוב עיקש מצד הפלסטינים שמאמינים רק במדינה אחת. הספר מתאר סיפור אהבה שמעולם לא היה לו סיכוי – ליאת, הגיבורה היהודית בשום שלב לא מסוגלת לדמיין עתיד משותף עם חילמי, אהובה הפלסטיני, או אפילו לספר להוריה ולסביבה שלה בישראל על דבר קיומו. בכך היא נכנעת ללא מאבק או סימני שאלה לתכתיבים החברתיים של בנצי גופשטיין. בסופו של דבר, רביניאן אשכרה מגשימה את החלום הרטוב של מוטי יוגב ואורי אריאל וזורקת את הערבי לים.
אני לא יודע אם לחוש צער או הקלה שאיני יכול לייחס לנפתלי בנט את התחכום הזה, ושהסיבה שהוא רץ להשמיץ את הספר הייתה ההכרה בפלסטינים כאנשים שאפשר לייחס להם תכונות חיוביות ואפילו להתאהב בהם, אבל כשהתפוצצה פרשת "גדר חיה" רצו דאחקות בפיד שלי לפיהן בנט עשה עם דורית רביניאן דיל על חלוקה בתמלוגים מהמכירות. אופציה שלא עלתה (מן הסתם כי בנט לא טרח לקרוא את הספר שמיהר להשמיץ) היא העובדה שהספר הזה, שמונח עכשיו אחר כבוד בין ג'ורג' אורוול, אדוארד סעיד ופרנץ פאנון במדף ספרי החובה של השמאל, הוא ספר שתול. ספר כחול-לבן שהאנטי-קלוגהפטון צבע בצבעי דגל פלסטין.
