השבוע ישראל כץ פרסם בפייסבוק סטטוס על אישור פרויקט הרכבת מת"א לקריית שמונה. לכאורה סטטוס אינפורמטיבי וסביר למדי של שר תחבורה, אלא שהסטטוס נחתם במשפט: "זאת התשובה הציונית: הם מאיימים ואנחנו בונים".
כן, למקרה שתהיתם, פרויקט להקמת מערכת הסעה המונית שמחברת בין המרכז לפריפריה אינה ערך בפני עצמו, שלא לומר, מילוי התפקיד שבו מכהן השר כץ. מדובר בתשובה ציונית לאיומים. כץ לא מפרט מהם האיומים, ומי זה "הם". נסראללה? חמאס? ועד עובדי נמל אשדוד? ה-BDS במימון הקרן החדשה? זה פחות חשוב, העיקר שיש בחוץ איזה אחר ערטילאי שמאיים עלינו מבחוץ כדי שנוכל להסתופף בחיקה החמים של הממשלה המיטיבה שלנו, לשים בה את מבטחינו ולא לפחד כלל ביחד.
וזה מתמצת בצורה מדויקת את גישתה של הממשלה הזאת, שהיא כל כך לעומתית, כל כך "העולם לא יכתיב לנו", כל כך עושה הכל דווקא – יש פיגוע בקריית ארבע? דווקא נבנה שם עכשיו עשרות יחידות דיור! יש נאום לא חמודי של אבו-מאזן? דווקא נאשר תכניות בניה במזרח ירושלים. הם חוטפים לנו חייל? דווקא לא ננהל מו"מ על שחרור שלו. יש מחאה חברתית? דווקא מנהלים מו"מ על שחרור החייל. הממשלה כ"כ רגילה שהכל זה תגובה פבלובית לגירוי, שהיא שכחה איך מריירים בלי לשמוע את צלצול פעמוני המלחמה.
וזה פריט ידע שימושי, עכשיו אנחנו יודעים שכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להשתמש בפסיכולוגיה הפוכה. לשכנע את הממשלה שמה שהכי יעצבן את חיזבאללה, את חמאס ואת איראן, זה תהליך מדיני אמיתי, ואז זה יכול לקרות. (וכשזה קורה, שמאלנים, בבקשה תנסו להיראות מאוד מאוד מתוסכלים מזה, "אוף! מה פתאום תהליך מדיני עכשיו?! אנחנו עכשיו בכלל לא רוצים את זה, אנחנו עכשיו בפוקימון!", וזה כל כך ישמח אותם לעשות לנו דווקא, שיש סיכוי אמיתי לשלום).
