“הצל" הוא לא מותג חכם, וזו כנראה ההחלטה השיווקית הכי חכמה של יואב אליאסי. הטיפשות מתחזקת את המותג: ככל שיתגלה כטיפש, עילג, אלים ומתלהם יותר, ככה הוא יצליח יותר בקרב הקהל שלו, ויגביר את הרייטינג שלו ואת האנטגוניזם וההתנשאות מצד "השמאלנים, התקשורת, וכל המתייפיפים", שבתמורה יספקו "קבלות" לקהל שלו, כי הוא יוכל להמשיך להציג עצמו כקורבן שנלחם כנציג אותנטי של העם בכל מה שהוא מגדיר כאויביו. והרי אין גבול לטיפשות.
אבל מטרות שיווקיות בצד, לפעמים הלוגיקה שמתחזקת את מעגל החיים של "הצל" קורסת לתוך עצמה: שרשרת הפוסטים שלו השבוע, בהם הוא ניסה למצוא לעצמו שוגר דדי שיממן את הפעילות שלו נגד השמאלנים, היה אמנם מהלך אוגה-בוגה טיפוסי של "הצל", אבל התכנית העסקית התגלתה כנכנעת לאווילות של המותג.
הכשל הלוגי זועק לשמיים – "אולי יום אחד גם אני אמצא את האדלסון שלי שיקח אותי תחת חסותו", הוא אמר. כמה תל-אביבי שחי בבועה ומנותק מהמציאות צריך בנאדם להיות כדי לחשוב שאנשים כמו שלדון אדלסון תורמים כספים מטוב לבם, סתם בשם מטרה נעלה? נראה שאליאסי באמת מאמין שהאידיאולוגיה החלולה שלו שווה משהו לאנשים מסוגם של אדלסון ותשובה, שמשתמשים בכסף שלהם כדי להחליש ולטמטם את העם ולהפוך אותו לצללי אדם, שזורקים מבתיהם מעוטי יכולת כדי לבנות על אדמותיהם מגדלים שיעשירו אותם עוד יותר. אם אליאסי יסתכל רגע מעבר לרטוריקת הטיפשות של "הצל", הוא הרי יבין שאין לו שום כוח שלטוני לתת בתמורה להון של הטייקונים.
והכי כשל לוגי הוא שהוא בונה על טייקון שייתן לו כסף כדי שלא יוכלו להשתיק אותו. כי מי לא יודע שהדרך היעילה ביותר להשתיק אדם, היא לממן אותו (וכבר עלו לא מעט יוזמות הקוראות לקרן החדשה לקחת את הצל תחת חסותם)? וזה מה שהופך את "הצל" לדמות בעלת איכויות אירוניות של טרגדיות יווניות – זמר מחאה שזועם על שהממסד שהוא לא מספיק ממסדי, שטוען שלא ישתיקו אותו, ופושט את דמותו ונבלע בתוך הצל, כדי לעלות אל הבמה ולצעוק "עכשיו דממה".
