אני יודעת שאני כבר לא אגיע רחוק כל כך בחיים האלו. אני לא אהיה מנכ"לית של חברה או פוליטיקאית. וזה בסדר. אבל מדי פעם אני אוהבת לפנטז, אז אני משחקת מונופול עם חברים ולוקחת לי את תפקיד הבנק. זה תפקיד שבו אני יכולה לגנוב קצת כסף ונדל"ן. כאילו הייתי ראשת ממשלה אמתית.
יוצא שאני היחידה שאוהבת לעשות את התפקיד הזה שאף אחד לא אוהב, ובמהלך של הצדקה עצמית אני מפרישה לעצמי עמלה. פעם גם שלחתי הצעה לחברת מונופול העולמית. לתת בונוס על התפקיד, במקום שאגנוב. הדבר המדהים במונופול זה שאם תופסים אותך גונבת מהקופה, לא רק שזה לא כזה עניין אלא גם שבדרך כלל יגידו לך: "לא מאמין שגנבת לעצמך שני מלונות וכסף, יא תביאי גם". במונופול גם לא הולכים לכלא כשגונבים מהקופה, וגם כשכבר הולכים – תמיד יש את "צא מהכלא אתה חופשי".
אבל בחיים האמתיים לפקידי האוצר בממשלה לא תמיד יש כרטיס "צא מהכלא". ב"דה מרקר" התפרסמה כתבה שאומרת ש"30% מפקידי הממשלה לא אוהבים את העבודה שלהם". עוד היה כתוב שם ש"הנתון הזה, שהתקבל בתהליך הערכה ראשון מסוגו בשירות הציבורי, יכול להסביר חלק מהחשדות בפרשת ישראל ביתנו". זו נראית לי קפיצה לא הגיונית בעלילה. אבל מה שהם אומרים זה: "אנחנו לא מתפלאים שמי ששונא את העבודה שלו לא יפגין נאמנות לקופה הציבורית". בעצם אנחנו רואים את זה כל הזמן.
הדוגמה הכי בולטת הייתה במשפט של אולמרט, כשהתחילו לצוץ עדויות שאמרו שלקראת סוף הכהונה שלו היה מגיע לעבודה הכי מבואס ומדוכא. הוא היה מגיע לעמדה שלו ב- Open space, פותח ת'מחשב, שם מוזיקה באוזניות ובקושי מדבר עם מישהו. הפעם היחידה שהוא ממש היה בעניין של משהו, וכאילו יכולת לראות שוב את אהוד, ראש הממשלה החייכן של פעם, זה כשהודיעו שהולכים לקנות לחדר הישיבות פלייסטיישן שמותר לעובדים לשחק בו. נראה לי שאיזה קלף "צא מהכלא אתה חופשי" היה יכול לעזור לו עכשיו.
