הי, אני ענבי וולף. יוצאת לפנסיה עוד 28 שנים שזה 10,310 ימים.
פעם, מחבל היה מחבל.
כשאני הייתי קטנה, ראיון עם מחבל בערוץ הראשון היה אחד הדברים המפחידים שהיו על המסך. אמנון אברמוביץ' היה סטאר שזכה לקבוע עם מחבלים בלוקיישנים שהוראות הבימוי שלהם היו "מפחיד וחשוך", והמחבל הקפיד תמיד על "גרב על הפנים", גם בשיא החום, כדי שבתקשורת עדיין יוכלו לקרוא לו "רעול פנים".
ואני זוכרת שפעם שאלתי את אח שלי "אבל איך זה שהכתב לא מפחד לראיין אותו? הוא לא פוחד שהוא יהרוג אותו???"
ואחי ענה "מה את מטומטמת? הוא קבע איתו מראש! אז ברור שהוא לא יהרוג אותו!" אבל תודו שזה בסך הכל די מוזר. הוא יושב מול יהודי. ויש לו רובה לידו. והוא מחבל.
זה כמו שאף פעם לא הצלחתי להבין בבוורלי הילס למה ברנדון בגד בקלי. ברנדון? בוגד? זה ממש לא אמין לדמות.
אבל היום כבר אף מחבל לא מתראיין לטלוויזיה. מחבלים היום מתחזקים עמודי מעריצים בפייסבוק (כדי לא לאשר בפרופיל אנשים שהם לא מכירים), וכל מה שמעניין אותם זה לייקים. כן, גם מחבלים מתבאסים כשהם מקבלים בקושי 50 לייקים על התמונה הכי חמודה של החתול שלהם מתכרבל בדגל פלסטין.
ואני ממש לא מזלזלת בזה, זה פשוט עצוב לי לראות.
אז אני רוצה להגיד למחבלים מה שאני אומרת לכל החברים שלי: עזבו את זה. אל תתנו לפייסבוק להשתלט לכם על החיים. תפסיקו להשוות כמות חברים וסטטוסים. מה שחשוב זה לעשות. אל תפחדו לעשות. בסוף ההכרה תגיע.
בעמוד זיכרון.
על שמכם.
תנחומיי הכנים. (שפייסבוק הצליח לגרור אתכם נמוך כל כך)
