הזר

איור: עומרי כהן (Omriku)

הזר

"לגאוותי, אינני מסוגל להתקרנף". רוגל אלפר מרגיש כמו מנתח שמחזיק ביד אזמל ("לפעמים הוא מחליק קצת. אז מה? קורה"), ונהנה מהרעש. "אני זר בתרבות שמקיפה אותי, למרות שאני מבין אותה הרבה יותר טוב משהיא מבינה אותי ומנתח אותה למחייתי". ראיון

רוגל אלפר (48), גרוש ואב לשלושה, נולד ברמת השרון, חי כיום בתל אביב עם בת זוגו. בנו הבכור הוא אוטיסט. כתב ארבעה רומנים, האחרון שבהם, "כבוד המשפחה", יצא לאור בשנת 2015. שימש כעורך וכותב בשלל תפקידים ב"העיר" וב"הארץ". הנחה והשתתף בתכניות תרבות בטלוויזיה. לפני כשנה שב לתפקיד מבקר הטלוויזיה של "הארץ. 

רוגל אלפר, כשאתה כותב טור, אתה חושב גם על הסערה שהוא עשוי לעורר?

"אני שואף להגיד אך ורק דבר מקורי, מעניין וחשוב, שאפשר לגבות בטיעון משכנע, ושמשקף את דעתי ועולה בקנה אחד עם השקפת עולמי".

אתה בהחלט מצליח לחולל שערוריות.

"כשאומרים משהו ידוע, מוסכם על הכל, שגרתי - כולם מהנהנים באגביות וממשיכים הלאה. וזה לא חשוב. לא מעורר למחשבה. לא מפעיל את הנפש והמוח. לא מייצר מעורבות או עניין מצד הקוראים. ואילו כשאומרים משהו מעניין, חשוב, שנוי במחלוקת, מעורר מחשבה, מייצר שיח, משהו משמעותי, שמערער על דעות קדומות ועל מוסכמות - רבים קופצים, מזדעזעים, כמו עדר, אספסוף פייסבוק, כמו נוגדנים שמסתערים על וירוס שתוקף את הגוף.

"יש התקוממות. מאשימים: סתם פרובוקציה, אתה טרול. מה זו פרובוקציה? מה זה טרול? כשקהלת אמר 'הבל הבלים הכל הבל' הוא היה טרול? בקן נמלים אין טרולים. בכוורת אין טרולים. את פייסבוק מכנים 'מוחכוורת'. זו אמורה להיות מחמאה אבל זה הרי סרט אימה. אף פעם לא ייצרתי קונצנזוס. לא רציתי. ספק אם יכולתי גם לו רציתי. אני מכיר רק השלמה רגעית. המצב הטבעי הוא חוסר מנוח".

חוסר מנוח תמידי הוא מצב שקשה להיות בו, לא?

"לחיים אין שום משמעות וחיים אותם רק פעם אחת. זה מצב קיומי בלתי אפשרי. אין לי שום נחמה בעניין הזה. כל הנחמות שאני מכיר הן השקפות עולם מוגות לב, רובן דתיות. אני לא יודע איך אפשר לא להיות חסר מנוח בהינתן הנסיבות. יש לי כמובן גם חוסר מנוח תרבותי. אני זר בתרבות הפופולרית, השלטת, שמקיפה אותי. שוררים ביני לבינה יחסי עוינות הדדיים. למרות שאני מבין אותה הרבה יותר טוב משהיא מבינה אותי, ומנתח אותה למחייתי".

מה מקור הניכור הזה? האם אתה לא נהנה ממנו קצת יותר מדי, שלא לומר בונה עליו קריירה?

"זה מאבק עתיק יומין, שיימשך לנצח, בין האדם שהצליח לשמר את חשיבתו הביקורתית והמקורית לבין תרבות ההמונים ששוללת אותה ומאוימת ממנה. מזל שאני עוד מסוגל להתפרנס מזה, לא? וכן, אני נהנה להיות אני".

ממה מורכב "האני" הזה? מה הוא אוהב, מה הוא שונא, מה מרגש אותו?

"זה לא חשוב בעיניי. אנחנו חיים בעדן נרקיסיסטי להחריד, עד להבחיל. בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר, בתכניות ריאליטי, בראיונות עיתונאיים ואפילו במה שפעם היה דוקו. אני זה עניין אינטימי. פרטי. מה שחשוב זה מה שאני מייצר. מה שחשוב זה האם אני מצליח לרגש ולעורר למחשבה ולא מה מרגש אותי".

ללכת נגד הזרם זה מאוד דון קישוטי.

"כך נגזר. לגאוותי, אינני מסוגל להתקרנף. אני אינדיווידואליסט. ביקורתי. נון-קונפורמיסט. מה דון קישוטי בזה? זו תורת חיים מכובדת. אצילית, אפילו".

אולי ב"מאבק" שלך מול המציאות אתה בעצם תופס את עמדת המיושן?

"אני חלק מהמציאות. זה לא אני או היא. ואני גם לא מיושן. להיפך. אני חדשן. אופני המבע המקובלים מוגבלים מאוד. הם מאפשרים לאנשים להתנסות במעט מאוד מהנפש והשכל שלהם. צריך לפרוץ אותם, לחוות את המרחבים ואת המחשכים. יש המון פחד בשמרנות ובקיבעונות".

איך היה נראה העולם על פי רוגל אלפר?

"כולנו, וזה כולל אותי כמובן, לא מסוגלים לדמיין עולם שונה באמת. אחר באופן רדיקלי. כל האוטופיות והדיסטופיות והפנטזיות והמדע הבדיוני שלנו הם במידה רבה צללים שמושלכים על ידי העולם שגידל ועיצב אותנו. הדמיון שלנו נכה. אנחנו לא יודעים מה שוכן מעבר להיסטוריה שלנו. מעבר לציוויליזציה. מעבר למין האנושי. כשאנחנו מתארים את האוטופיה שלנו זה תמיד כה דל, די פתטי. אבל אין ספק שהעולם שמושתת על מדינה-משפחה-עבודה דופק את רובנו.

"אדם מממש את מה שנדמה לו שהם האינטרסים שלו, שהם תמיד כמעט אינטרסים של גורמים אחרים שהוא משועבד להם ומשרת אותם, ביודעין או שלא ביודעין. פסיכולוגית, רגשית, כלכלית, מקצועית - זה מצבו. הוא לא מודע למה שמניע אותו. אין לו ייעוד. הוא כאן במקרה לגמרי וייעלם יום אחד. רוב הזמן הוא משקר לעצמו".

מה האלטרנטיבה?

"עזבי, גם האלטרנטיבה היא קלישאה חבוטה. כתבתי ומחקתי. אנחנו כבר בפוסט-אלטרנטיבה. ב'זה מה יש'. יש הרבה רגעים נחמדים ונעימים ב'זה מה יש'. אפשר ליהנות מהם. מתאפשר לנו להתעלות. בעיקר כשאין לנו אלוהים, אין הדחקות, אין מדינות, אין תאוות בצע. כשחושבים פשוט, כמו תינוק: מה בא לי, איך אני משיג את זה. התשוקות הקטנות, שאפשר להכיל".

ממה אתה נהנה?

"משחקי שח מהירים באינטרנט מול יריבים מכל העולם. מהלך עוצר נשימה בשח הוא היופי האולטימטיבי".

יש מפלט?

"ספרי 'כבוד המשפחה' משרטט ניסיון להשתחרר משעבוד כזה, ואת כישלונו הטראגי. כל מפלט הוא כל כך אישי. אין מתכון כללי. ברור שזה מתחיל בפענוח המנגנונים שמפעילים אותנו סביבנו ובתוכנו. אנחנו מפנימים אותם כל הזמן. הם נהפכים לחלק מאתנו, נספגים בנו. רובנו אפילו לא מזהים אותם. אנשים הרי לומדים כל חייהם איך לא לשאול את השאלות הנכונות. כשאת חיה בתרבות שמחקה כליל את הטראגיות כנראטיב (ראי 99% מסדרות הטלוויזיה, מוזיקת הפופ, הקולנוע , התיאטרון העכשווי והספרות) ועסוקה בלהציע בעיקר נחמה והסחת דעת - את יכולה להיות בטוחה שאת חיה בציוויליזציה שמתכחשת לטראגיות שלה".

צילום: תומר אפלבאום

גם אתה משקר לעצמך?

"בגיל 48, נדמה לי שלא. אבל אני מן הסתם משקר לעצמי כשאני טוען את זה".

זה לא מסרס לבקר כל הזמן את עצמך ואת הסובבים אותך?

"שאלה מעניינת. ספרי 'כבוד המשפחה' עוסק הרבה בסירוס. התשובה היא לא. חשיבה ביקורתית משחררת משעבוד לגורמים מסרסים. האלטרנטיבה היחידה לחשיבה ביקורתית כאמצעי לשחרור משעבוד - היא אלימות. בקשריי עם אהוביי אני שונה מאוד מפרסונת המבקר. אני לא ביקורתי ביחסים אישיים. אני מעניק חירות להבעה עצמית מקסימלית, כי זה מה שאני צריך. ואני משקיע בדיאלוג שיוצר שיח של מודעות עצמית. אין לה תחליף כמה שמבטיח חיים משוחררים".

אתה יכול פתאום להגיד לאשתך: את משעממת אותי לאחרונה?

"זה משפט אכזרי נורא. פוגעני שלא לצורך. אני לא אכזר. אני מסוגל להביע בפני בת זוגי את רגשותיי בכנות. אבל אין ספק שהצורך הנואש בכתיבה, והאקסטזה שמתלווה אליה, מצביעים על כך שיש אמת מסוימת שאני מסוגל לנסח רק בכתב. ובכלל, אני הרבה יותר כן וישיר בכתב.

"אם אגיד פעם לבת זוגי משפט נורא כזה (זה לא יקרה, היא הרבה יותר מעניינת אותי ממני), הוא ייאמר אך ורק בכתב. שלבי, גיבור 'כבוד המשפחה', לא מסוגל לדבר בכנות עם נשותיו על מה שחשוב. אני תוהה כמה אנשים מסוגלים. זוגיות היא לעתים קרובות קנוניה משותפת לא לדבר על הבעיות שלנו, או על מה שבאמת מעצב את חיינו".

אז יש לך אישיות אחת במציאות ואחת בכתיבה?

"מה פתאום. רק אישיות מורכבת אחת. זה לא מכניזם ייחודי".

צריך הרבה כוחות בשביל לכתוב בכנות. היו מקרים שהסתבכת.

"אני מונע על ידי צורך לעשות דברים כמו שאני רואה לנכון, בלי פשרות. וזה סיבך אותי וגם תיגמל אותי לא מעט".

אתה מסוגל להודות בפני עצמך שכתבת טור גרוע?

"בפני עצמי אני מסוגל להודות בכל. ביותר מדי. בלי טיפת חסד לעצמי. בכתיבה לא טובה. לא מעניינת. סגנון לא מקורי. תובנות שדופות. אם פספסתי משהו, אם לא הברקתי. אם לא היה לי יום משמעותי ליד המקלדת. אם היה סתם. או טריוויאלי. לא סובל טריוויאלי.

יש טורים שכתבת ובדיעבד גורמים לך לרצות להרביץ לעצמך?

"לא הייתי מרביץ לעצמי על כלום. אני מבין מה את מחפשת. אני מחזיק ביד אזמל. לפעמים הוא מחליק קצת. אז מה? קורה. למחרת אני שוב מבצע ניתוח. אני מבקר תרבות המונים פופולרית. אנשים ומנגנונים עוצמתיים, עשירים, חזקים, תאבי כוח והשפעה, גדולים לאין שיעור ממני. לעתים אני ניצב מולם לבד כמעט. מצפוני נקי".

כתבת ארבעה ספרים, יצרת מוזיקה, ערכת מוספים והנחית תכניות, יפריע לך אם הטייטל שבו תיזכר יהיה של מבקר טלוויזיה?

"פעם זה הפריע לי, כשאני עצמי זלזלתי בפועלי העיתונאי לעומת הרומנים שלי. זה כבר לא כך. אני רואה בביקורת ז׳אנר כתיבה מסאית, שלא נופלת ביצירתיות שבה מפרוזה ספרותית, ואני גאה בה לא פחות ומשקיע בה את כולי. בכלל, בשנים האחרונות אני בקושי קורא רומנים. הרוב משעממים אותי, מטרחנים. קורא בעיקר היסטוריה. וגם הפסקתי לשמוע פופ. שומע בעיקר מוזיקה קלאסית מודרנית מינימליסטית, א-טונאלית.

"אני לא מתייחס לטורים שלי כאל ביקורת טלוויזיה גרידא. זו ביקורת האידיאולוגיה, ההוויה. ההבחנה בין כתיבה מסאית לפרוזה מתמסמסת לנגד עיניי. היא מלאכותית. אני מניח שבספרי הבא שאכתוב אשלב בין שתיהן. ספר משוחרר מהצורך להגיב מיידית לאקטואליה. זה יתרונו".

בביקורת טלוויזיה יש פאנץ'-ליינים וכותרות פומפוזיות. זה לא מפריע לך לשמר את הכתיבה הספרותית?

"השאלה היא איך בכלל אפשר לשמר כתיבה בתוך כל הקרקוש הלהגני הבלתי פוסק של העולם. והתשובה היא שבכתיבה זמן מפסיק להתקיים. כתיבה היא עולם, היא בוראת עולם, עולם מושלם".

אפשר לשמור על חד פעמיות כשכותבים טור יומי?

"זה האתגר. לכן זה קשה. האם אני מצליח? זה אחרים ישפטו".

 היית בעבר מבקר טלוויזיה ועזבת. למה החלטת לחזור?

"יש תמה משותפת בכל מה שאני עושה. ביקורת טלוויזיה היא העבודה עם ההד הציבורי הנרחב ביותר. לא חזרתי לאחור. החיים לא ליניאריים. אני עושה את העבודה עכשיו אחרת, וגם התקופה והדגשים השתנו. מעניין לי".

במה הסיבוב הזה שונה מהקודם?

"בסיבוב הזה אני לא מתייחס בכלל לשאלה הצרכנית, האם תכנית היא טובה מסוגה, האם כדאי לצפות בה. במצב הנוכחי במדינה זו נראית לי תפלות איומה. ביקורת טלוויזיה היא ניתוח של החברה שצורכת אותה. הפעם הכל פוליטי. יש פה רק שאלה אחת על הפרק: ההתמודדות של הציבור הישראלי עם הדו-לאומיות, האפרטהייד, הכיבוש, הגזענות. אני משתמש בטלוויזיה כחומר גלם אנתרופולוגי.

"הטלוויזיה היא כלי מצוין, לדעתי הטוב ביותר, לבחינה אנתרופולוגית של החברה הישראלית. מדורת השבט מעידה על השבט. וישראל, בעיצומו של מסע הרס עצמי פנומנלי, נמצאת בתקופה מרתקת.כל תכניות הפריים טיים ורובו של יתר לוח השידורים משועבדים לחיזוק האידיאולוגיה הלאומנית-קפיטליסטית השלטת. טלוויזיה מעבירה מסרים באמצעים מבדרים".

זה לא כך בכל העולם?

"כן. אבל ישראל היא כבר בעצם מדינה דו-לאומית שאינה מקנה זכויות אזרח מלאות לפלסטינים. מדינת אפרטהייד. שטופת גזענות, וולגריות, דת ודעות חשוכות. מדינה של מלחמות. מדינה שבה השואה והצבא הם פולחן המונים. סוגדים פה לשואה ולצבא. מדינה עם פערים איומים ברמת החיים.  מדינה בלי עתיד, בלי חזון. מדינה אלימה, מוקפת גורמים אלימים. האזרחים חיים בהכחשה עמוקה, בעיוורון מוחלט. מדינה צדקנית, מתקרבנת, מנודה בעולם".

ובאמצעות ביקורת טלוויזיה אתה מנסה לפקוח את עיניהם של הישראלים?

"לא. אני לא תולה שום תקווה בישראלים. את הסיבוב הזה הפסדנו. אנחנו מיעוט מתכווץ. אבל לטווח ארוך ממש קריטי להמשיך לקיים שיח שמחזיק בחיים את השקפת העולם הערכית והמוסרית הנכונה. כי אף כיבוש לא נמשך לנצח".

אולי במקום לכתוב ביקורות אתה צריך לשקול קריירה בפוליטיקה.

"אני אהיה פוליטיקאי אומלל מאוד. העבודה היחידה שמתאימה לאישיות שלי היא כתיבה. גם טלוויזיה, רדיו ומוזיקה זה נחמד אבל בלי אורח חיים של כתיבה אני חש ריקנות נוראית". 

תגובות להזר

תגובות להזר

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x