ההצגה שמירי רגב עדיין לא ראתה
מתחמם...

ההצגה שמירי רגב עדיין לא ראתה

הצגה חדשה מכניסה את הקהל לסיוט הכי גדול של עינת פישביין: בית הספר התיכון. בעבור הצופים זו הזדמנות לדעת מה מלמדים היום את בני הנוער, איך זה לחוות 8 שעות של מלל חסר הקשר או פשר, ואיך כל זה קשור לפוליטיקה ושכול

אם יש משהו שאף אחד מקוראי מילים אלה לא מאחל לעצמו ל-1 בספטמבר, זה להכנס לכיתת לימוד ולהתיישב מול המורה. להביא לשם ילד, להשאיר אותו בוכה, לקחת באמצע היום, להתייעץ עם המורה, לקלל מנהלת, להתנגד לתשלומי הורים, להתנגד להורים שמתנגדים לתשלומי הורים – הכל הולך, רק לא להסיט את הכסא לאחור ולהכנס לוואקום אפרורי של 50 דקות.

גם מי שמתגעגע ל"שנים הכי יפות שלי" כנראה מעלה בדמיונו את ההפסקות, גג שיעורי ספורט. אף אחד לא באמת רוצה לסגור את הסלולרי, להניח לתחומי העניין והסחות הדעת שסיגל עם השנים, להכנס לחדר עם 30-40 שכמותו שאינם חולקים אינטרס משותף מלבד שהיום הזה ייגמר, לקבל מחברת ועפרון ולחכות עם כולם שיקריאו את שמו. זה מדעי: אף אחד.

על בסיס המסקנה הזו יצאו שש נשים לניסוי תיאטרון עצמאי שמחזיר את הקהל הישר לחדר הכיתה. האירוע מתרחש בתוך כיתת תיכון אמיתית, שמונה שיעורים שנדחסים לשעה וחצי, מנוהלים על ידי חמש מורות ומנהלת נזפנית אחת, הצופים הם התלמידים ויש להם חופש להתנהג ככאלה. בכל פעם קורים שם דברים אחרים, התלמידים מאתגרים שוב ושוב את השחקניות ואת הקונספט, ומה שמתחיל בניסיון לשמור על הסדר מסתיים בכאוס שרק מי שהיה בתיכון בישראל כנראה זוכר עדיין על בשרו.

קשה להחליט אם הדבר שהכי קשה להתמודד איתו בכיתה של "רק בהצבעה" הוא הבינוניות של המערכת, הנוקשות שלה, הפרעת הקשב הקולקטיבית שהופכת את הצורך להתרכז במשהו תובעני לסיוט, או העובדה שלתוך החגיגה הזו נוספים תכנים מקומיים בני זמננו, בעיקר מגמות ההדתה וההימנה (מלשון ימין) שמערכת החינוך סופגת בשנים האחרונות, ומעל כל שיעור מנשבת רוחם של מירי רגב, נפתלי בנט, גדעון סער ושותפיהם הקואליציוניים בעבר ובעתיד.

החלק הפוליטי אולי עושה קצת נעים בגב לשמאלנים, הגיחוך שנחשף במערכת מצחיק, לפרקים אפילו מאד, אבל התחושה של להיות כלוא בכיתה ונתון להוראותיהן והערותיהן התכופות של נשות הצוות ומתנהל בהתאם לתגובות מהן ומהסובבים, הולכת והופכת לחוויה מעיקה, מערערת, חזקה ומעוררת, שיש לה סיכוי טוב להפוך לאירוע פולחן – כזה שלעולם לא יהיו בו יותר מ-40 צופים בעת ובעונה אחת, כזה שמתרחש מדי יום בעשרות אלפי כיתות בישראל.

"לימדתי בתיכון וראינו שם דברים שהטרידו אותנו". מתוך ההצגה רק בהצבעה

הפרעת הקשב של מערכת החינוך

"רק בהצבעה" נולדה כפרויקט הגמר של היוצרת אפרת שטינלאוף במסגרת תואר שני מעשי בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, במסלול שחקן חוקר יוצר (למרות שלדבריה היא אינה שחקנית). "לימדתי בתיכון באור יהודה יחד עם דנה (אתגר, המורה לתיאטרון בהצגה – ע"פ), וראינו דברים שהטרידו אותנו", היא מספרת, "רצינו לבדוק את הסיטואציה שבה הפרעות הקשב נולדות מתוך המערכת והן לא של התלמידים. כשהתחלנו לחשוב ולפתח לא יכולנו להתעלם מזה שיש מציאות מאד מאד ספציפית שקשורה לנסיונות להתערבות בתכני הלימוד.

"פתחנו אוזניים וראינו שהרבה מהדברים שנלמדים מכוונים את החשיבה ואת הזהות של התלמידים שלנו, התחלנו להרגיש שלאורך השנים התלמידים הופכים להיות יותר ויותר קיצוניים בדעות שלהם – יותר גזענים, סגורים לדיון, מחזיקים די בכוח בדעות מסוימות ואי אפשר לגעת בזה, וגם בחדר המורים הרגשנו שיש פחד להכנס למורכבויות".

יש לי מה להגיד על הטיפול בנושאים הפוליטיים אבל לפני הכל: ערב אחרי ערב אתן צריכות להפעיל ולהכיל קהל שיש לו חופש מוחלט להשתתף באירוע, ואין לדעת איך יגיב. כל אחד שקם לא טוב יכול לפוצץ הצגה.

"בכל הצגה הקהל שונה לגמרי וכל מופע מתנהג אחרת, אבל בסופו של דבר, המנגנון שבנינו מכניס קהל בצורה הדרגתית לאירוע. יש מופעים שצריך לעבוד יותר קשה, בעיקר נתלי המורה לאזרחות (השחקנית נתלי פינשטיין – ע"פ) כי זה השיעור הראשון, ויש קהל יותר זורם. יש כאלה שעושים חוויה מתקנת והופכים להיות תלמידים מופרעים, או מישהו שחייב להיות חכמולוג, יש כאלה שמתעצבנים מדברים שאנחנו אומרות, ובמופע האחרון היה קהל שמאד שיתף פעולה אבל בסוף הם עשו מרד. יצאו מהכיתה ברגע שדנה מועפת (המורה לתיאטרון מקבלת באמצע שיעור על המחזה אנטיגונה התקף מלל נגד הכיבוש וההתנחלויות עד שהמנהלת מגיעה ומוציאה אותה מהכיתה – ע"פ), ואמרו 'אנחנו לא חוזרים עד שדנה חוזרת'".

סגרתם אירוע לוועד עובדי שוברים שתיקה?

"כן באמת היו שם יונתן שפירא ורננה רז… אבל היו גם ימנים מאד שהתווכחו תוך כדי הופעה,יש כאלה שיוצאים ואומרים זו יצירה מאד שמאלנית, ואני לא מבינה – זו יצירה שמעבירה ביקורת על המציאות. בני נוער אומרים לנו – זה שיקוף של המציאות, זה יום הלימודים שלהם, בכל מיני מקומות בארץ".

גם אני הרגשתי ברגעים מסוימים – כמו כשדנה מאבדת שליטה על השמאלנות שלה – שהאג'נדה קצת מזיזה הצידה את ההצגה.

"היא שואלת שאלות ועוצרת את עצמה, עוברת בדיוק מה שדנה עצמה עוברת במערכת, היא אמרה שזה קונפליקט חייה וזו ההתפרקות שלה. כמה היא יכולה לדבר וכמה אסור לה, כמה להיזהר ולשמור – לא רק מפחד לאבד עבודה אלא מתוך אחריות גדולה, שכל מילה בשיעור היא מעשה פוליטי. זו ההתפרקות האישית האמיתית שלה.

"הרבה אנשים רוצים שנלך על מסר אוניברסלי, להישאר רק במערכת חינוך כמערכת דכאנית בלי המקומיות, אבל אני חושבת שהיינו מפספסות, כי יש משהו במערכת החינוך הישראלית שהיינו רוצות לשאול עליו, איך מייצרים אזרח ישראלי, האם במקום שבו הולכים אחרי התיכון לצבא – חלק מתפקידו של התיכון הוא להכין אותך לצבא?"

"פתחנו אוזניים וראינו שהרבה מהדברים שנלמדים מכוונים את החשיבה ואת הזהות של התלמידים שלנו". אפרת שטינלאוף

החלקים הכי חזקים מבחינתי היו ההתמודדות עם מה שחשבתי שהוא הפרעת הקשב הלא מאובחנת הפרטית שלי, ואת אומרת – היא לא שלך, היא של המערכת.

"המערכת מייצרת הפרעות בכל שיעור כמעט. בשיעורים שלי אני פורעת את הסדרים ומאפשרת משהו שונה ממה שהתלמידים רגילים לו ביתר התחומים, כמו שאני מאמינה שרוב המורים לתאטרון עושים, אבל מחוץ לשטח שלי אני נתקלת בהרבה קונפליקטים מול המערכת. היא מנסה להכפיף את כולם לחוקיה בדברים הכביכול פשוטים והגיוניים – ציונים, רישומים, נזיפות, בירוקרטיה, הערכות, מבחנים, חיסורים – אבל אז שיעורים מתבטלים או נקטעים על ימין ועל שמאל בגלל שיש דברים "חשובים יותר", תהליכים כל הזמן נקטעים.

"יש לי תחושה שהמערכת מייצרת הפרעות קשב גם למי שאין כאלה. ההסחות, הניסיון למסגר, להושיב, לגרום לתלמידים לשבת במשך שעות במקום וללמוד מסות של חומר, קפיצות משיעור לשיעור במהלך היום בלי להתעמק בשום דבר, תחשבי על זה שביום אחד תלמיד תיכון יכול לעבור 8 שיעורים בנושאים שונים ולקפוץ מדבר לדבר בשביל מה? לא באמת לומדים משהו באופן איכותי. אין למידה תהליכית, כמעט ואין התמודדות עם שיטות למידה אלא האבסה של תכנים. שממילא אפשר למצוא אותם ברמה גבוהה יותר באינטרנט. נוצר סלט במוח".

ואז אומרים לך: כולנו למדנו ככה ותראי, יצאנו בסדר. הם פשוט מפונקים.

"לא יודעת מה בסדר ומה לא. היה לי תלמיד תיכון שלקח ריטלין כי הוא סומן כ"מופרע קשב" ולקראת ההפקות שעשינו הוא הפסיק לקחת כי יכולות המשחק שלו התפרצו כשהוא היה ללא כדורים ועל הבמה הוא היה מבריק. כיוון שהיה בלי הכדור מאחורי הקלעים היה לו קשה להיות בשקט ולהתרכז אז כל הכיתה התגייסה לעזור לו וגם הוא מתוך הרצון העז שזה יצליח התמודד עם הקשיים שלו והחוויה לכולם היתה של הצלחה כבירה ונצחון שלהם כקבוצה.

"בעיני הקשב המרובה – מה שמכונה "הפרעת קשב" –  זו התפתחות אבולוציונית ולא מחלה שצריך לתת לה תרופה ולכבות, אבל ילדים עם קשב שונה הם הפרעה למערכת וכדי שהם לא יפריעו למורות הן מעדיפות שהם ייקחו כדורים, יהיו כמו זומבים והן יוכלו להתמודד איתם. כמובן תמיד מתרצים את זה בכך שזה תורם לילד אבל יש כאן סיטואציה אבסורדית בעיני. מערכת קלוקלת ועקומה מבקשת מילדים יצירתיים להתיישב בה על ידי מתן כדורים במקום להבין ולשנות את השיטה ממסגרים. ממשטרים את הילד על ידי סימומם.

"גם עם הבן הגדול שלי הרגשתי שהמערכת מייצרת לו הפרעות קשב. הוא ילד סקרן ואוהב לחקור ולדעת אבל כל רחש קטן גורם לו הסחת דעת ומרב רצון להשתתף הוא לא תמיד מסוגל לשתוק. המערכת לחצה עלי לתת לו תרופות "למענו", כמובן שהם לא יכולים לומר זאת במפורש כי אסור להם להמליץ על טיפול תרופתי אבל ההשתמעות היתה יותר מברורה. כמעט חצי מהילדים בכיתה שלו כבר בכיתה ב' היו עם כדורים בגלל מורה שלא הצליחה להשתלט עליהם, ובגלל השיטה".

בין שייקספיר לכיתה ז' 3

בדומה ל"השימוע" של רננה רז, אין כמעט קשר בין "רק בהצבעה" למחזה תיאטרון, והמרחק ממנו לרפרטוארי הוא כמו בין שייקספיר לבין כיתה ז' 3. שני האירועים האלה, ועוד רבים כמותם, הם פוליטיים כפי שתיאטרון ממסדי לא מסוגל אפילו לחלום להיות, מגדירים מחדש את היחסים בין השחקן לקהל ומטילים ספק בכל העניין של "הצגה". כי אין הצגה, מרגשת ומסעירה ככל שתהיה, שתושיב אותך ליד השולחן בחדר שבו מתרחש אירוע זהה לכאורה לשימוע של המורה אדם ורטה, או תכלא את נשימתך ברגעים שלפני שהמורה קוראת בשמך.

טקסטים של מחמוד דרוויש ושל נפתלי בנט. מתוך ההצגה רק בהצבעה

"תיאטרון זה כבר לא לשחק בכאילו",חותכת שטינלאוף, יוצרת עצמאית מזה עשר שנים, "זה לא שלא ביימתי מחזות, אבל הכאילו הזה כבר לא עובד. התכנים, האפשרויות, הבדיקה, החקירה – אין את כל זה בתיאטרון הממוסד, מעבר לזה שהוא הפך להיות מסחרי. זה לא שאין שם פנינים, אבל זה כל כך שקוע בשיקולים של ועדי עובדים וקניינים".

ניסויים זה נחמד, אבל מבחינה מקצועית ופרנסתית יש בכלל דבר כזה, עבודה עצמאית בתיאטרון?

"מתפתחת כאן סצנה שלמה של של פסיטבלים עצמאיים, של אמנות עם חיבור לקהילה. זה אומר מבחינת היוצרים לא לחכות להופיע כאן או לאודישן שם, אלא ליזום כל הזמן, ויש בזה המון חופש כי אין מי ששולט בחומרים ובתכנים. וזה גם אופי, כי זה הרבה יותר קשה. אני למזלי מפיקה מעולה אז זה טוב, ואני מתפרנסת, מלמדת תיאטרון בתיכון ומעבירה סדנאות משחק. גם אין פה שאלה, מעבר לאם זה מתאים לי או לא –  המקומות ברפרטוארי מאד מצומצמים".

מאחוריה שורה של עבודות על במות הפרינג' – תמונע, יפו, הסמטה, צוותא, פסטיבל עכו – ביניהן "בתיאבון" על הפרעות אכילה, הצגת הילדים "ראיתם את הכלב שלי", "סטארט-אפ" ו"הבית זה מה שמפריד". אף אחד מהם לא תמצאו בחבילה לחופש הגדול מוועד העובדים הקרוב למקום מגוריכם. ההפתעה הגדולה היא מקור המימון של כל הטוב הזה, או במילים אחרות, מירי רגב.

"תשעשנים אני מקבלת תקציבים מהמדינה", היא מחייכת, "מקרנות, דרך ארגון היוצרים העצמאיים, לפעמים מפעל הפיס, כל שנה מגישים בקשות למינהל תרבות ונבחנים ומקבלים. כמובן שצריכים לעמוד בקריטריונים מאד נוקשים. עם כל הביקורת על השרה שלנו, העובדה שהיא החליטה להעביר תקציבים לעיריות שינתה את התמונה. בעיקרון פסטיבל צריך לרוץ שנתיים כדי לקבל תקציב – אבל איך אפשר להריץ ללא תקציב? לפי תקציב סל תרבות עירוני החדש אפשר להקים פסטיבל ואחרי שנתיים לפנות למשרד התרבות.

"זה מרגש כי זה עוקף את כל מה שקורה מבחינת קניינים ומימסד ומייצר דיאלוג אמיתי עם השטח. זה איפשר לנו לחבור לקבוצה של יזמים חברתיים, ואנחנו מארגנים עכשיו עם ארגון היוצרים העצמאיים פסטיבל בבאר יעקב בנושא של אירוח בסוכות. תגיע לשם הרבה יצירה עצמאית ויהיה שיתוף פעולה בין אמנים מקצועיים לקהילה".

מירי רגב בעצם מממנת פרינג'?

"כן, זה חתרני. אני לא יודעת אם הרשויות מודעות לזה… "

ה"מורה" וה"תיכוניסטים". מתוך ההצגה רק בהצבעה

אבל מה יהיה כשמירי תשמע

השיר "תעודת זהות" ("תרשום! אני ערבי") של מחמוד דרוויש, זה שהקראתו גרמה לרגב לצאת בהפגנתיות מטקס חלוקת פרסי אופיר, עומד במרכזו של שיעור ספרות שמעבירה המורה אורית (השחקנית אורית זפרן). היא מנסה "להפוך את נקודת המבט", דורשת מכל תלמיד לשנות את הפרטים בתעודת הזהות של דרוויש לאלה שלו, ואוסרת עליהם לענות לו על "שאלות רטוריות", כמו "האם זה מכעיס אותך?". אחד התלמידים מתבקש להקריא מה יצא לו:

תרשום!

אני ליאור

מספר תעודת הזהות שלי _______

יש לי שלושה ילדים.

תרשום!

אני ליאור

עובד עם חברי במשרד עורכי דין

אני מביא להם לחם

בגדים ומחברות

מתוך האבנים (אורית: תתעלמו, זה דימוי)

אני לא מתחנן לצדקה מדלתך

אני לא מכווץ עצמי על מפתנך

אז האם זה מכעיס אותך?

(אורית: כבר אמרתי, זו שאלה רטורית. אנחנו לא עונים).

"טוב, הוא נורא מאריך", היא אומרת כשליאור מגיע לבית השלישי, עם השורשים המחופרים בארץ, באכה אכילת בשרו של הכובש, "תמשיכו לעבוד על זה בבית".

הרגע הטעון מכולם מתרחש כשהכיתה מתחילה לעבוד על פרויקט "אמץ חלל", שמיוחס היום לבנט אבל עבר גלגול גם בימי סער במשרד החינוך. המורה מסבירה שכל ילד יקבל שם של חלל שהוא ייאמץ, ועליו ללמוד "מי היה אותו חלל, מה אהב לעשות בחייו הקצרים. אפשר לבקר בחלקת הקבר, להצטלם, לטפח אותה. בסוף התקופה נכין אלבום הנצחה". הדברים נשמעים קשים ובוטים, אולם זהו באופן מדויק התוכן של יוזמת סער-בנט.

אחרי ההסבר כל תלמיד אכן מקבל פתק, גזיר נייר עליו מודפס שם של חייל שנפל ב"צוק איתן". השמות מוכרים, הפצע פתוח. כשהיא מבקשת מכל תלמיד להקריא את שם החייל שלו, מתקוממים שניים ומסרבים להקריא. השאר מקריאים, אבל ההחלטה אם להקריא או לא היא קשה, ואין דרך לחמוק ממנה. המוח אומר שיש כאן ביקורת על זילות חיי אדם כפי שמתבטא ביוזמה, אבל אפילו הייצוג שלה מרגיש כמו זילות. ברגע האמת אני מקריאה, ומרגישה רע, כאילו איבדתי את חוש הביקורת העצמי וצייתת לחוקי ההצגה והשמאלנות האוטומטית.

"קורה הרבה שלא מסכימים להקריא את השמות", אומרת שטינלאוף, "היה מופע שאף אחד לא הסכים. בעיני זה רגע רציני, רגע מכבד, זה ציני כלפי המערכת והשימוש שהיא עושה בזכרון ולא כלפי הנופלים. התעתוע הזה ברגע הזה מאד חד ומשמעותי. יש אנשים שכועסים עלינו שעברנו כאן גבול, ויש כאלה שאומרים שזה היה רגע משמעותי כשהתלבטו אם להקריא או לא. ויש כאלה שאומרים שזה רגע תיאטרוני או אמנותי מבריק. זה מעורר שאלות אמיתיות לגבי המקום שבו אנחנו חיים".

ואם היה מגיע בן משפחה?

"היינו מרגישות תחושה קשה ואני מקווה שהוא היה מבין שאנחנו לא מזלזלות ביקיר שנפל, אלא שואלות שאלות על המנגנון ששלח אותם למלחמה. 'אמץ חלל' זה דבר שקרה וקורה במציאות שלנו, ומעבר לכך – זה מופע, והוא צריך ללכת לשיא כלשהו, לבנות תהליך, לשאול איזה דור מחנכים פה במערכת החינוך הזו".

מה יקרה כשמירי תראה, או גרוע מזה – תשמע בלי לראות?

"זה תפקיד האמנות, אלה שאלות חשובות".

יש פה שאלות שמבחינתה הן ספק לגיטיות.

"אני כחלק מהמדינה וכאמנית חושבת שחשוב לעסוק בהן, ובפילטר אמנותי. יותר מזה אני לא יודעת מה אפשר לעשות. הייתי רוצה להופיע בבתי ספר, בעיקר בפני מורים, יותר מלפני התלמידים, כי הם חווים את זה גם ככה. המורים צריכים לשאול את עצמם את השאלות על התכנים ולחוות את המערכת מהצד השני. הרבה מורים אמרו לנו אחרי שהבינו כמה כוח יש להם כשהם מול הילדים ואיזה כוח פוליטי – בכלל לא משנה מה התוכן. האקט של ההוראה הוא פוליטי".

מה את למדת מהניסוי הזה?

"יש הרבה רגעים שהגבולות בין האמת לבין המופע מטשטשים ואלה רגעים מופלאים גם אמנותית וגם אנושית, כמו כשהגיעה לאחת ההצגות דודה של סיואר (עואד, המורה לפיזיקה, שעוברת חוויה קשה בשיעור לערבית שמעבירה מורה יהודיה – ע"פ), והתקוממה בכל פעם שהרגישה שפגעו בסיואר. אלה רגעים של אמת. יש קסם בלגלות שהדברים שתכננו עובדים ושהקהל כמציית למה שהוא מכיר מעצמו כתלמיד לשעבר, ובעצם מציית לחוקי המופע ומשתף אתנו פעולה. גם אלה שמביעים כביכול התנגדות או מפריעים – משתפים פעולה.

"אנחנו כמורות מגלות בכל פעם מחדש כמה כוח יש לנו, כמה הוא מהנה לפעמים וכמה הוא מבהיל. כשדברים מתלהטים בכיתה ואחת המורות ממשטרת באופן אגרסיבי במיוחד היא יוצאת לעתים מבוהלת מעצמה  – באיזו קלות אנחנו נסחפים אל תוך התפקיד, והופכים להיות המורות שלא היינו רוצות להיות".

לרשימת המופעים הקרובים, לחצו כאן

יצירה, בימוי ומשחק: אפרת שטינלאוף; ליווי אמנותי: יעל קרמסקי; ליווי מחקרי: דפנה בן־שאול; דרמטורגיה: דנה אתגר; שחקניות ושותפות ליצירה: דנה אתגר, נטעלי בראואר, אורית זפרן, סיואר עואד, נתלי פינשטין. בתפקיד הכיתה: כיתה בבית הספר התיכון הדמוקרטי ביפו

תגובות

Send this to a friend