״אתמול ב-2 בלילה התחלנו לשמוע צעקות ופיצוצים, אנשים באו אליי הביתה ואמרו לי להעיר את הילדים״, אומרת לילה אפרגית בשיחה עם ״המקום הכי חם״. אפרגית היא אם לשישה ילדים המתגוררת באחד מהכפרים הלא מוכרים בנגב. ״הילדים כבר היו ערים מכל הרעש בכפר״. בתה הקטנה, היא מספרת, רק בת שנתיים. ״התארגנו מהר ויצאנו החוצה לחפש איפה להתחבא וכשיצאנו ראינו שכל השמיים מוארים בטילים. זה היה מראה שלא אשכח כל החיים״.
משפחתה ומשפחות נוספות מהכפר רצו לכיוון גשר של אחד הנחלים הסמוכים לכפר על מנת להסתתר מפני המתקפה של איראן והמיירטים הישראלים. ״נשארנו מתחת לגשר עד 6 בבוקר, מחכים למטח הבא. מאז הילדים עדיין לא חזרו לישון, הם דרוכים. זה היה אירוע קשה״.
תחושת ההפקרות שחוו הבדואים ביישובים הבלתי מוכרים מאז ה-7 באוקטובר בהעדר מיגון ראוי כבר החלה מעט להישכח ככל שפחת הירי מרצועת עזה. גם ההבטחות לספק מיגון ראוי לעשרות אלפי אזרחי המדינה נשכחו. אתמול, לאחר מספר חודשים של שקט, המציאות דפקה שוב על הדלת של תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. בזמן שבשאר הארץ הכינו את הממ״דים והמקלטים לקראת המתקפה האיראנית, לתושבי הכפר שליילה מתגוררת בו לא נותר לעשות דבר מלבד להתפלל.
לאמינה אלחסוני בת השבע מהיישוב הלא מוכר אל-פורעה התפילות לא עזרו. באחד מהמטחים מאיראן רסיס של מיירט ישראלי חדר את גג ביתה ופגע בראשה והיא נפצעה באור קשה. גם שמונה תושבים נוספים מהאזור נפצעו קל.
100 אלף אזרחים בלי גישה למרחב מוגן
מחדלי המיגון של תושבי הנגב בכפרים הלא מוכרים מצטרף לשורת המחדלים שהמשיכו להצטבר גם לאחר ה-7 באוקטובר. גם עבורם נכנסו ארגונים אזרחיים למלא את הוואקום שהותירה הממשלה ובעזרת תושייה, ותרומות, הציבו עשרות גלילי בטון בתור מיגוניות בכפרים הבלתי מוכרים. גלילי בטון אינם תקניים על-פי הוראות פיקוד העורף, אולם המדינה התנגדה להציב מיגוניות תקניות מחשש שיהפכו למבני קבע, בישובים שגם כך נמצאים בסכנת פינוי. לאחר פרסום, ב-15 באוקטובר, הבטיחו בפיקוד העורף למצוא פתרון עבור התושבים, אך לטענת תושבים מעט מידי נעשה מאז.
לפי נתוני המועצה לכפרים הבלתי מוכרים, כ-150 אלף תושבים מתגוררים בכפרים וליותר מ-100 אלף מהם אין כל גישה למרחב מוגן מיגון. מאז החלה המלחמה הוצבו בכפרים כ-170 גלילים ו-30 מכולות מוטמעות באדמה. מטעם המדינה הוקמו עשר מיגוניות תקניות.
״שמענו כמו כולם בחדשות שמתקפה איראנית אמורה להגיע. לא חשבנו שרובה תכוון לנגב״, מספרת פאטמה, אם לארבעה מכפר לא מוכר אחר. ״התעוררנו לרעש הפיצוצים. את האזעקה בקושי שומעים, אבל במה האזעקה עוזרת? אין לנו לאן ללכת. אנחנו כפר עם אלפי אנשים ויש לנו ארבעה גלילים מבטון. זה מספיק בערך ל-60 אנשים, וגם זה אם אתה דוחס אותם״. היא מספרת שמאז פרצה המלחמה הבת שלה, בת 18, זקקת לטיפול נפשי – ״היא לא חזרה לעצמה, היא בחרדות קשות ואתמול זה היה קשה מאוד״.
״עברנו אתמול גיהנום. מי שהסתובב בנגב ראה אנשים מתחבאים מתחת למסילות רכבת, לגשרים ובערוצי נחלים. בכל מקום שרק יכלו למצוא בו מחסה״, אומר עטיה אל-אעסם יושב ראש המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים. אל-אעסם מתאר כאוס וחוסר אונים של אזרחים רבים, ״המיגון שהמדינה פיזרה עונה על בערך 0.01 אחוז מהצרכים של האוכלוסייה. בכל מלחמה הבדואים נשארים מופקרים. המתקפה אתמול התמקדה בבסיסי צה״ל, אותם מקיפים הכפרים שהופקרו לגורלם בהעדר מיגון. אנשים חוששים ומתפללים שזה יפסיק גם המלחמה וגם ההפקרה״, מסביר אל-אעסם, ״המצב הנפשי של האנשים מזעזע. זה עניין של חיים ומוות״.
מארגון אג'יק מכון הנגב המנהל את המאבק למיגון הכפרים מאז ה-7 באוקטובר אומרים כי "שוב הנפגעים הראשונים מירי טילים הם תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. הפעם ילדה בת 7 מאושפזת עם פגיעת ראש במצב קשה מאוד. היא אחת מ-100 אלף תושבים שלא עצמו עין הלילה כי להם אין מרחב מוגן. בהישמע ההתרעה משפחות שלמות ברחו מבתיהן באישון לילה על מנת להסתתר מתחת לגשרים ומעברי מים. אנחנו אומרים – חלאס. יש לשים סוף להפקרות הכפרים בנגב, שמאז ה-7 באוקטובר סופגים פצועים והרוגים מירי טילים. אנחנו קוראים לממשלה לקחת אחריות ולהבטיח את מיגונם המיידי של תושבי הנגב".״נשארנו מתחת לגשר עד 6 בבוקר, מחכים למטח הבא. הילדים עדיין לא נרדמו״
