בג״ץ דן היום (ב׳) בעתירה נגד גירוש תושבי הכפר הפלסטיני ראס עין אל-עוג’א שבבקעת הירדן בפני הרכב השופטים סולברג, שטיין וכנפי-שטייניץ. העתירה הוגשה במרץ 2025 מטעם תושבי הכפר וארגון ״מסתכלים לכיבוש בעיניים״ באמצעות עו״ד שלמה לקר, כנגד אלוף פיקוד מרכז אבי בלוט, סגן ראש המנהל האזרחי הלל רוט, תחנת שער בנימין במחוז ש״י ואבישי הורוביץ – מקים מאחז רועים ממנו יצאו מתקפות כנגד תושבי הכפר.
עם הגשת העתירה הודיע הממונה על הרכוש ביהודה ושומרון על כוונתו להקצות 2,400 דונם של שטחי מרעה באזור ראס עין אל-עוג'א – ימים ספורים לאחר שהתרחשה תקיפה רחבת היקף בכפר וגניבה של מעל 1,500 ראשי צאן ובקר. בתחילת החודש שעבר, בעקבות החרפת אלימות המתנחלים כמחצית מהמשפחות עזבו את המקום. בהיעדר סיוע ומענה מצד המדינה וכוחות הביטחון תושבי הכפר גורשו הלכה למעשה.
״העותרים הם אמנם שישה, אבל הם מייצגים כ-120 משפחות״, אמר בתחילת הדיון עו״ד שלמה לקר, בא כוחם של העותרים. ״אנחנו מדברים על כמה מאות אנשים שרובם המכריע נולדו במקום, ונאלצו במהלך החודש האחרון לברוח כתוצאה מגירוש שנעשה על ידי גורמים עברייניים. כשהתחילו המהלכים של בניית מאחזים בצמוד לאוכלוסייה מצבם הורע, ועם הגשת העתירה הוא הפך לגרוע מאוד״.
באוגוסט הצטרפה לעתירה האגודה לזכויות האזרח כידידת בית המשפט, שטענה כי המדינה נמנעה מלהגן על התושבים – הן במחדל, באמצעות אי-אכיפת אלימות המתנחלים, והן במעשה, באמצעות אימוץ והסדרה כלכלית של השתלטות בלתי חוקית על קרקעות מצד המתנחלים. "בשעה שביהמ״ש התמהמה והעלים עין, תושבי הכפר גורשו והוא הופקר לרשות המתנחלים – המיישמים באדיקות את הביטוי 'הרצחת וגם ירשת'", טענה האגודה במסגרת העתירה.
קהילה תחת מצור
ראס עין אל-עוג'א היה מתחם המגורים והמרעה הבדואי הגדול ביותר בגדה המערבית. בכפר התגוררו כ-120 משפחות מחמש קהילות שונות המתפרנסות מגידול צאן. חלקן יושבות במקום עוד מלפני 1967, והיתר מזה למעלה מ-40 שנה. בניגוד לטענות המשיבים על בנייה בלתי חוקית בשטח ציבורי, מתחמי המגורים ושטחי המרעה שוכנים על קרקע פלסטינית פרטית הרשומה בהסדר המקרקעין הירדני ומוכרת על ידי המינהל האזרחי.
מזה שנים סובלות הקהילות הבדואיות באזור מאלימות מתנחלים גואה, שבאה לידי ביטוי באיומים יומיומיים, חסימת גישה לשטחי מרעה, פלישה לבתים ופגיעה ברכוש. פרקטיקה זו, בנוסף להקמת מאחזים בלב הכפרים, נועדה להטריד ולהפחיד את התושבים עד לבריחתם, וכבר הובילה להתפרקותן של קהילות שכנות כמו מוערג'את ומוע'ייר א-דיר.
"בשעה שביהמ״ש התמהמה והעלים עין, תושבי הכפר גורשו והוא הופקר לרשות המתנחלים – המיישמים באדיקות את הביטוי 'הרצחת וגם ירשת'"
מאז אפריל 2024 הוחמר משמעותית מצב הקהילה בעקבות הקמת מאחז רועים ביוזמתו של אבישי הורוביץ. המאחז הוקם תחילה במרחק של כ-150 מטרים מבתי הכפר באזור המכונה ״המגלשה״ בנחל עוג’ה, ובהמשך הועתק לאדמות מדינה במרחק של כ-500 מטרים מהמיקום המקורי. בבקשה דחופה לצו ביניים שהוגשה בדצמבר האחרון מטעם העותרים נטען כי מתנחלים פלשו לחלקות קרקע פרטיות בלב הכפר, חרשו אותן, חתכו כבלי חשמל וחסמו את דרכי הגישה לבתי התושבים.
מצג שווא
מאז הגשת העתירה המדינה דבקה בטענתה כי אין בידיה מידע על עזיבת תושבים, והוסיפה כי מאחר ולא הוצאו צווי פינוי ולא הופעלה אלימות בידי הרשויות – לא התרחש גירוש. אלא שעיון בשני המסמכים שמסרה המדינה לבג״ץ מעלה חשש להטעיה של בית המשפט. בתגובת המשיבים לבקשה דחופה לצו ארעי ולצו ביניים נמנעה המדינה מלהצהיר כי תושבי ראס אל-עין עזבו את מקום מגוריהם, וייצרה מצג לפיו היישוב טרם הבשיל לפינוי. ייתכן שעל בסיס טענה זו קבעה השופטת כנפי-שטייניץ כי אין מקום למתן צו ביניים, למרות שציינה כי עצם הבקשה לצו כזה "מעלה תמונה מדאיגה".
עתירת-ראס-אל-עין-1בתחילת דבריו התייחס עו״ד לקר לתגובת המדינה לבקשה, שנועדה לסגור חלק מהשטח בו פועלים הגורמים המתנכלים, להסיר את המצור על הכפר ולאפשר לקהילה גישה למקומות המגורים, התעסוקה והחינוך. ״לביהמ״ש הוצג מצג שווא, אם בכוונה או לא בכוונה״, אמר עו״ד לקר. ״בתגובת המדינה נטען כי גורמים בכירים מטעמה הסבירו למתעמרים מהם המקומות בהם מותר להם לשהות, וכי הובהר כי עליהם להתרחק ככל הניתן מראס אל-עין. לאחר מכן טענה המדינה כי הבהירה מהם שטחי המרעה בהם מותר להם לרעות, אבל כבר למעלה משנה שהתושבים נאלצים שלא לרעות בכלל עימותים עם המתעמרים שגרים בסמוך לרועים. הם פעלו באופן הפוך ממה שהמדינה הציגה״.
״מאז ה-31 בדצמבר מצב האלימות כלפי הקהילה הוחמר מאוד, ואנחנו הצגנו את זה היטב במסמך שהוצג לביהמ״ש לפני שבוע״, הוסיף לקר. ״מספר הגורמים המתנכלים גדל מאוד וחלק מהתושבים לא יכלו להביא מזון או תרופות. הגשנו בקשה דחופה לצו ביניים שיסגור חלק מהשטח שנתפס, ובתשובת המדינה נטען שאין בסיס לטענה שיש עותרים שעזבו את מקום מגוריהם״.
סבל ממשי
בא כוחה של המדינה, עו״ד רועי שויקה, תיאר את אירועי האלימות הקשים שהופנו כלפי תושבי המקום כ״חיכוכים הדדיים״. "אני לא יודע למה הם עוזבים. הרבה פעמים עצם השהייה היא עונתית או זמנית״, הוא טען, וסירב לקבוע כי הייתה אלימות קשה מצד מתנחלים, עד כדי כפיית עזיבת הבתים. עוד טען כי תלונות העותרים לכוחות הביטחון – שברובן לא נענות – מסייעות להעריך את היקף ההתנכלויות ולגבש אמצעים לצמצומן.
״אתה מתאר התנכלויות, אבל על דבר אחד אין ויכוח – קהילה שלמה עזבה את מקומה״, אמרה השופטת כנפי-שטייניץ. ״אנשים לא עוזבים את הבית שלהם על לא כלום. קורה שם משהו״. שואקה השיב כי אין מניעה לחזרת העותרים למקומם, אך ככל שתיעשה פנייה ותיאום מראש עם המדינה, ניתן יהיה ״להיערך לחזרה״. באשר לבקשה לצווי סגירת שטח, ציין כי מדובר בכלי שבו נעשה שימוש לעיתים, אך הבהיר כי "המח"ט שקל ולא מצא הצדקות״. גם את האפשרות של הצבת מקום בכפר לצורך הגנה על התושבים הוא פסל, והוסיף כי ״לא הוצב כוח גם במקרי אלימות קשים יותר".
״צירפנו למעלה מ-100 פניות למשטרה ולרשויות שלא נענו ולא קרה בהן דבר. לכן אני לא חושב שהפסילה על הסף לאפשרות שתהיה נוכחות משטרתית לפחות לתקופה מסוימת ראויה״
״בבקשה להקדמת הדיון צירפנו למעלה מ-100 פניות למשטרה ולרשויות שלא נענו ולא קרה בהן דבר. לכן אני לא חושב שהפסילה על הסף לאפשרות שתהיה נוכחות משטרתית לפחות לתקופה מסוימת ראויה״, השיב עו״ד לקר. ״המשטרה ממילא אמורה להגיע אם פונים אליה. במקום שתתייצב שם כך וכך שעות ביום כשהעותרים חוזרים למקומם אם חוזרים למקומם, הצענו להגביל את זה בזמן כדי לראות אם הם חוזרים למקומם״.
באשר לטענות בדבר ״חיכוכים״, אמר לקר כי עצם נוכחותם של גורמים עוינים בסמוך לבתים עם נשים וילדים די בה כדי להביא אוכלוסייה שלמה לעזוב. "יש פער משמעותי בין הדברים שנאמרו פה לבין תגובת המדינה. לא הייתה שום עזרה משום סוג, והדרך היחידה לאפשר לעותרים או לחלקם הגדול לחזור למקום מגוריהם ולחיות שם חיים פחות או יותר סבירים. יש כאן אנשים שעוברים סבל ממשי ומחפשים פתרון״, אמר. ״אנחנו מצפים שהפתרון יגיע מבית המשפט״.







שיחה על זה post