איור: דנה מור
אחר צהרים של סוף אוגוסט, אני נפגשת עם חברה ברמת גן. הילדים משחקים בחדר ואנחנו מפטפטות על החודש האינטנסיבי והחם הזה שעומד להסתיים ועל שנת הלימודים החדשה שבפתח. "יו, את חייבת לראות משהו", היא פתאום אומרת לי וממהרת לשלוף ספר מתוך ערימת הספרים המוכנה, עטופה וחגיגית, לתחילת השנה. "מה זה?", אני לוקחת אותו לידי. "זה אחד הספרים שקיבלנו בפרוייקט השאלת ספרים מבית הספר של אלון. לא הבנתי איזה מקצוע זה, כנראה מורשת". לקחתי את הספר לידי. כריכה רכה וצבעונית. "גוונים של זהות" נכתב באותיות מובלטות, ומתחתיהן "יהדות, ציונות וישראליות", ומתחתיהן "זהויות בעולם משתנה", ומתחת: "תרבות ישראל ומורשתו".
"טוב, הרבה כותרות וכותרות משנה לספר אחד", אני אומרת לה בחיוך ואז תופסת את עיני כותרת נוספת על הכריכה. באותיות צהובות על רקע כחול, נכתב מעל הכותרת הראשית – "מהדורה ניסיונית".
הרבה כותרות משנה. הספר "גוונים של זהות". צילום: רונית מוזיקנט שטיבל
**
בואו נדבר רגע על ספרי לימוד שיוצאים במהדורה ניסיונית. האם הם כמו מסעדות בהרצה? כמו שידור ציבורי בהרצה? מחכים לתגובות הקהל ואז מחליטים – "או קי, סוגרים לרגל תיקונים ושיפורים" או "זה עובד ממש טוב אז בואו נמשיך"? מה משמעות הכותרת "מהדורה ניסיונית" כשהיא מופיעה על כריכתו של ספר לימוד, שנבחר לשמש כספר לימוד בבית ספר כלשהו (שאינו ניסיוני), בעיר כלשהי (שאינה ניסיונית) וממנו לומדים ילדים (שאינם ניסיוניים, אמיתיים, עם חצ'קונים והכל), נניח בכיתות ז'? הלא ישבתם, וחשבתם, וכתבתם, וערכתם, וכרכתם, והדפסתם. והקדשתם יותר מכמה דקות מחשבה לשם הספר שהוא מופת לפוליטיקלי קורקט מהסוג המעורפל ביותר – אז למה אחרי כל העבודה הרבה הזאת צריך לתקוע למעלה את הכותרת "מהדורה ניסיונית"? יש ספר??? תעמדו מאחוריו!
כי בואו נדייק: בניגוד למסעדה בהרצה ושידור ציבורי בהרצה שפונים לקהל בוגר, מעל גיל 18, שמסוקרן ממקום חדש שנפתח ויכול להתאכזב מהמנות או להלל אותן באינסטגרם ובכל מקרה יכול גם לקום וללכת, ציבור שמחכה בקוצר רוח לתוכנית חדשה של מגיש מוכר ויכול ליהנות מהתוכנית או לצקצק בלשונו ולהעביר ערוץ/תחנה – ספרי לימוד במהדורות ניסיוניות מיועדים לילדים בגיל בית ספר ומהכיתה, ומספר הלימוד הפתוח שלפניך, אתה לא יכול להתחמק. הטקסט נמצא מולך, וכולם קוראים בו, ועליו המורה מדברת. אתה חייב לתת עליו את הדעת ואין לך פתח מילוט. זה בית ספר, זו כיתה, וככה מעבירים בה חומר – ועד שמערכת החינוך כולה לא תהפוך למהדורה ניסיונית של מערכת החינוך השוודית, זה המצב.
**
האמת, בפעם הראשונה שפתחתי את הספר המדובר – שנבחר על ידי מנהלת בית ספר ברמת גן לשמש כחלק מתוכנית הלימוד של כיתות ז' – ועיינתי בעמוד התוכן שלו, סירבתי להתרגש או להתרגז. בניגוד לתדמית המתבקשת של תל אביבית שעוסקת בתקשורת אני לא נבהלת מתכנים של יהדות ומורשת. אני אשמח שהילדים שלי יסיימו את מערכת החינוך הממלכתית וידעו מהי תפילת שמונה עשרה ומהו נוסח הקידוש, דברים שאני למדתי רק בגיל הרבה יותר מאוחר. אני בת של מורה (חילונית) לתנ"ך, בוגרת חמש יחידות תלמוד (מרתק. הבסיס לכל מערכת המשפט הישראלית), את התארים שלי עשיתי באוניברסיטת בר אילן, כולל לימודי יהדות שהיו חובה בתואר הראשון (וכך נחשפתי לכמה מן הקורסים המופלאים ביותר שיצא לי ללמוד, ביניהם קריאה פמיניסטית בספרות המקרא ופילוסופיה יהודית), אה, וטקס קבלת התורה שעוברים הילדים בכיתה ב' מרגש אותי עד דמעות.
אז לא. לא נבהלתי מעמוד התוכן העמוס תפילות ומנהגים שאינם חלק משגרת חיינו החילונית. גם לא כשהמשכתי לדפדף וראיתי באיזו רמת פירוט מתוארות התפילות, העיתוי שלהן, והטקסים המלווים אותן. אמנם אני מודה שעברה לי מחשבה בראש "אבל במקום זה הם יכולים ללמוד עוד אנגלית או מתמטיקה" אבל נפנפתי אותה כלעומת שבאה כי תכל'ס, זו סתם מחשבה של אמא פולנייה או הישגית מדי (אני? מה פתאום?). המשכתי לדפדף.
שמחתי לראות שניכר ניסיון להעמיק את רוחב היריעה עם טקסטים שאינם דתיים. למשל, בפרק שעוסק בתפילת "מודה אני" מובא שירו של מאיר אריאל באותו שם, בפרק שעוסק בתפילת הדרך מובא שירו של אהוד בנאי "יוצא לאור". גם ציטוטים של עמוס עוז, אסף ענברי, ואחרים מופיעים לאורך הספר.
עברתי על תפילת שחרית, תפילת שמע, תפילת עמידה, על מנהגי אבלות, התמצאות בסידור, על מתנת השבת ועל עוד ועוד תפילות, נשמתי עמוק, והבטחתי לעצמי שאני לא כותבת אף מילה על הדתה, מילה שהפכה מאוסה בעיני וריקה מתוכן מעודף שימוש. אבל בעמוד 126, בשער "מהי ישראליות" לא יכולתי עוד להתעלם מההתנשאות הבוטה, הניכוס המרתיח, והיומרה הבלתי נתפסת של מחברי הספר. קראת ושוב קראתי ולא האמנתי שזה מה שאני קוראת. "בחן את עצמך – האם אתה ישראלי?", הייתה הכותרת.
בחנו את עצמכם. אנחנו לא מגלים מה יצא לנו. צילום: רונית מוזיקנט שטיבל
מיהרתי לענות על השאלות, לסכם את הנקודות, והופתעתי לגלות שאני "בכלל לא מרגישה ישראלית. את לא קשורה לארץ הזו ולא לחברה ולתרבות. הישראליות מעיקה עליך".
אה, באמת? מה אתם אומרים. מוזר. כי בפעם האחרונה שבדקתי כאן אני גרה. כאן אני מגדלת ילדים. שילכו עוד איקס שנים לצבא. כאן אני משלמת מיסים, כאן אני עובדת, כותבת וחולמת בעברית. כאן אני מצביעה בבחירות, הולכת להפגנות, משפצת בית. כאן בניתי את חיי ואני ישראלית – לא פחות, ולא יותר, אלא בדיוק! – כמו מחברות הספר, ואם יש משהו שמעיק עלי זה שאלונים יומרניים בספרי לימוד מטעם, שבמקום ללמד ולהעשיר, להרחיב את נקודת המבט של הילדים, מצמצמים את עולמם וכופים עליהם איזושהי תפיסת עולם שגויה על מהי ישראליות "נכונה" (כדי להגיע למינימום נקודות שיזכו אותך בתואר "את/ה ישראלי/ת מאוד – ישראל חשובה לך ואת/ה מרגיש/ה חלק ממנה" עליך לזכור את המילים של התקווה בעל פה, לדעת בגיל 12 שבעתיד תרצה לחיות רק בארץ ישראל, לדעת שבגיל 17 תתקשר בשמחה לכל מכריך לספר להם שקיבלת צו גיוס ולחשוב שבבית הספר צריך ללמד רק בעברית או בערבית).
**
למיכאל, בן העשר וחצי (כיתה ה'), שלתומו ענה שלדעתו צריך ללמוד בבית הספר כמה שיותר שפות, יצא בסיכום הנקודות שהוא "מאוד ישראלי אבל לפעמים אתה מרגיש לא שייך לכאן או שהישראליות הזו היא יותר מדי".
מיכאל הביט בי בחיוך קטן ושאל "מה הם רוצים?".
לאלון, בן האחת עשרה וחצי (כיתה ו'), שהסכים להודות כי הוא כמעט בטוח שהוא זוכר את כל המילים של התקווה, יצא בסיכום הנקודות שהוא "לא ישראלי לגמרי. אתה יכול להיות שייך גם לחברות אחרות ואתה לא מרגישה שישראל היא הבית שלך".
אלון דווקא לא חייך.
גם לאיה, בת השתים עשרה וחצי (כיתה ז'), שבכנות ענתה שהיא מעדיפה לחיות בארץ אבל בתנאים מסוימים תחיה מחוצה לה, יצא בסיכום הנקודות שלפעמים היא "מרגישה לא שייכת לכאן" וש"הישראליות הזו היא יותר מדי".
איה קראה את התוצאות ובתנועת יד מבטלת אמרה "מזדהה".
ולפעמים תלמידי כתה ז' הם בעצם פוסט ציונים שרק רוצים לרדת מהארץ. מה, לא? צילום: רונית מוזיקנט שטיבל
**
סגרתי את הספר ופתחתי שוב. פתאום ראיתי את כולו באור אחר. ההתקשטות בציטוטים של עמוס עוז ובשירים של מאיר אריאל נראתה לי כמו עלה תאנה, ההתייחסות לערביי ישראל (חצי עמוד מתוך 195 עמודי חוברת) נראתה לי מבישה, והאווירה הכללית שנשבה מהספר לא הייתה פלורליסטית או מכבדת "גוונים של זהות". הייתה בה זהות אחת "נכונה" ו"נחשבת" – הזהות היהודית דתית ישראלית. ולילדים חילוניים, אליהם מיועד הספר, היא אמרה – על סף גיל ההתבגרות המבלבל גם כך – אתם לא שייכים. בשעה שכל מה שהם כמהים לו זו השתייכות. אתם לא חלק. בשעה שזה כל מה שהם רוצים , להרגיש חלק.
אבל מצד שני, אי אפשר לבוא אל המחברות הנכבדות בטענות. הרי זו מהדורה ניסיונית. והילדים שלנו הם שפני הניסיון.