בשנים האחרונות נהפך יום האשה הבינלאומי, שיחול מחר, מתאריך ביקורתי שנועד להעלות מודעות – לפסטיבל צרכנות בסימן יום כיף, יום מניקור ופדיקור ומכירת חיסול של שמלות. אם מתעלמים מהפנינג הלקים והסרות השיער שנערך במסווה של קידום נשים, דווקא יש סיבות רבות לעצור ולסקור את ההשגים: מגמת עלייה מרשימה בכניסתן של נשים לתחומים שהיו סגורים בפניהן בעבר (במיוחד בעמדות כלכליות), מינויים חדשים של נשים לתפקידים ציבוריים בכירים (רק לאחרונה מונתה כמשנה לנגידת בנק ישראל קרנית פלוג, אשה נוספת: הד״ר נדין בודו טרכטנברג) וכנסת שבה מכהנות יותר חברות כנסת מאי פעם (עדיין בסך הכל 27 מתוך 120).
לא רק מספרים, אלא גם מאבקים. זו היתה שנה אקטיביסטית במיוחד: מאבק נשות הכותל, מאבק האמהות החד-הוריות, החרמת המופע לנשים של אייל גולן, מאבקים ברשת גועשת ורועשת שהפכה בית ופלטפורמה לקידום נושאים פמיניסטיים רבים, שחלקם הכתיבו סדר יום חדש.
המאבקים, מתודלקים בסולידריות נשית, התמקדו בשנה החולפת בעיקר בסוגיית ההטרדות המיניות כאשר הדרישה מנשים היתה להפסיק לבחון מקרים במיקרוסקופ של הראיות הפליליות, אלא תחת הפריזמה של ההתנהגות הנורמטיבית (בין הקבוצות המעניינות ברשת אפשר למצוא את אחת מתוך אחת, אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור, לצד תא העיתונאיות – גילוי נאות: אני בין המקימות של הקבוצה).
אולם ההצלחה של מאבקי נשים וכניסתן הגוברת לזירה הציבורית נשענת על דיסונס עמוק, ומייצרת רושם מוטעה. כמה מוטעה? בואו נגיד שברגע זה ממש יושבים אנשים ודנים לעומק בכוחו ״הבלתי מוגבל״ של הג׳יהאד הפמיניסטי ופועלן של הפמינאציות – (איפה המן הרשע כשצריכים אותו?) ועל תוכניותן הנכלוליות להשתלט על העולם.
גם הנתונים היבשים מראים שהמציאות לא יכולה להיות שונה יותר, ונשים הן אלו שעדיין ממשיכות לשאת במטלות הבית, אבל המעניין הוא – שכעת רואים בבירור שבין הנפגעים האמיתיים שמשלמים את המחיר של הפטריארכיה – מצויים גם הגברים.
עבודה של האמנית נלי אגסי. לצפייה בעבודות נוספות הקליקו כאן
מנתונים שתציג הד״ר דפנה הקר, חוקרת בכירה באוניברסיטת תל אביב בכנס מגדר, שהתקיים אתמול במסגרת פסטיבל אשה בתיאטרון חולון עולה כי נשים ממשיכות לבצע את רוב מטלות הבית, ממשיכות להרוויח פחות מגברים, ולהיות המטפלות העיקריות בבני המשפחה.
הנתונים מדברים בעד עצמם: היום אין הבדל בין כניסה של גברים ונשים לשוק העבודה, אולם כבר שנים הן ממשיכות להרוויח בממוצע רק 69 אחוזים מכפי שמרוויחים גברים באותה משרה ובאותה עמדה. כשנכנסים הביתה, המציאות מחמירה. נתונים שנאספו על ידי חוקרים במכון כהן באוניברסיטת תל אביב בשנים 1994 ו-2002, והושוו לאלו שנאספו בשנת 2012, מראים שנשים הן אלו שממשיכות לעשות את עבודות הבית, ולא הגברים. לפני עשור בדיוק 78 אחוזים מהנשאלים דיווחו כי האשה היא זו שעושה את הכביסה, וב-2012, 76 אחוזים ענו כך. רק 8 אחוזים מהגברים בישראל ציינו כי הם מכינים ארוחות, או מטפלים בבני משפחה חולים. ב-85 אחוזים מהמשפחות- המפרנס העיקרי הוא הבעל. ובאופן כללי, יותר נשים ענו שהן מנקות ב-2012 מאשר ב-1994.
המסקנה היא שבעוד נשים ״מנקות את האורוות״ בשירות הציבורי, בתקשורת, ובנורמות הציבוריות – הן עדיין היחידות שמנקות את הבית – במובן המוחשי ביותר של המלה. אם הן לא מנקות, המטלות נעשות בידי נשים אחרות: מטפלות, מנקות, מסיעות לגנים – מה שזכה לכינוי עובדות הצווארון הוורוד (מקצועות שיש בהם יותר מ-60 אחוזים של נשים).
הנשים אולי נכנסו לשוק העבודה אבל הגברים לא נכנסו הביתה. ״כשאני מדברת עם שופטות או ח״כיות על הנתונים הן נורא מתפלאות. הן תמיד אומרות לי אבל ׳הבעל שלי כזה מסור׳.׳הבן שלי יודע לבשל׳. אז אני אומרת להן 'נכון, אנחנו האליטה. באליטה באמת רואים יותר חלוקה מגדרית'. השאלה היא: כשקובעים מדיניות על מי צריך להסתכל?״, אומרת הקר.
רבים גם מתעלמים מהעובדה שהמטלות הביתיות היום נהפכו למורכבות במיוחד. אנחנו חיים בעידן שבו אנחנו לא מגדלים יותר ילדים, אלא מועמדים עתידיים לפרסי נובל, שרצתה הקידמה ובירכה וציידה כל אחד מהם בטלפון נייד. ״מאז הוואטסאפ, הטלפון של אמהות לא מפסיק לטרטר. זה נהיה בלתי אפשרי", אומרת הקר. "והגברים לא בלופ הזה בכלל. מי מסיע את הילדים? מי מתנדבת ללוות להצגה? אין וואטסאפ אחד מגברים, תמיד נשים. כשגברים הולכם לעבודה הם מתנתקים. לנשים קשה לשים לב איך הן עושות כמעט הכל. אני לא מכירה משפחות שבהן חיי החברה של הילדים הם לא האחריות של האמא״.
בין היתר, הקר מצביעה על סינדרום ״ארוחת יום שישי״, תופעה בריאותית מדאיגה מאוד, שבה ברגע שנגמרת הארוחה המשפחתית – כל בני הבית סובלים משיתוק ברגליים, ואיש לא עוזר בפינוי הכלים והשבת הסדר במטבח על כנו: רק האם אחראית לכך. המקרה אינו מתועד עדיין בספרות אבל הוא מתרחש באופן קבע ולו עדים רבים.
מדוע זה לא משתנה? "בעוד שהפמיניזם השפיע על נשים בצורה עמוקה, הוא פיספס לגמרי את הגברים", אומרת הקר. "נשים צעירות היום יודעות מהו שינוי לגיטימי, יש להן עם מי להתייעץ והן נהנות באופן יחסי מהפירות של התנועה הפמיניסטית. אולם מחקרים מראים שבעוד שילדה יכולה לשחק היום בכדורגל, ולהיקרא 'טום בוי' – בנים עדיין לא יכולים לרקוד בלט מבלי שרוב ההורים ינסו לחסום זאת. בסופו של דבר, אנחנו רואים שגברים משלמים מחיר יותר כבד בפטריארכיה כי היא מציבה מודל גבריות יותר צר ומדכא. הלחץ על גברים להיות בעבודה ולא בבית הוא הרבה יותר כבד".
לראיה, מצביעה הקר על הכישלון הקולוסאלי של יישום חופשת הלידה לגברים במקום לנשים. "אף שהחוק שונה וכעת הוא מאפשר לגברים לקחת מחצית מחופשת הלידה (בתנאי שהאשה עובדת), אחוז הניצול בקרב גברים הוא פחות מאחוז. ״היום גברים עדיין מרגישים שבשביל להיות 'גבר' הם קודם כל צריכים לעשות כסף. אין להם לגיטימציה לבוא לבוס שלהם ולדרוש חופשת לידה. יסתכלו עליהם כמו על חיזר״. הפמיניזם לא השכיל לדבר באופן רציני למען גברים. השנה הקרובה היא הזדמנות טובה להתחיל.