מפעם לפעם, בעקבות ארוע כזה או אחר, מתחוללת סערה הקשורה לגילויי גזענות כלפי פלסטינים אזרחי ישראל. הסערה האחרונה התחוללה סביב חנין מג'אדלי, סטודנטית צעירה ומורה לערבית (גילוי נאות: אני מתלמידיה), שבעלי בית סרבו להשכיר לה את דירתם "מחשש לתגובת השכנים". אפשר לחשוד שהזעזוע שמפגינים רוב היהודים ממקרה בודד שפתאום לוכד את תשומת הלב משמש כמנגנון הגנה שמבודד את המקרה ומעניק לו מעמד שלכאורה חורג מהנורמה. בזמן שהגזענות כלפי ערבים בכל אחד מסניפי המדינה היא הנורמה וקיימת בחברות ממשלתיות, בפקידוּת המדינה, בהקצאת קרקעות, באקדמיה, בעולם התרבות, בתקשורת באופן קיצוני ביותר (כמה ערבים – שהם יותר מ-20 אחוזים מאזרחי ישראל – מגישים תוכנית ברשת ב'? בגלי צה"ל? בערוץ 2? בערוץ 1? בערוץ 10?) הגזענות קיימת בתנאי הקבלה לכל משרה בכל תחום ומיותר לציין שהאווירה הציבורית בישראל מלבה גילויי גזענות גלויים לחלוטין.
והגזענות קיימת באופן הבוטה ביותר, לעיני כולנו, בשדה התעופה. שם היא מעוגנת בנהלים קבועים שלאורך השנים עשרות אלפי עובדים פועלים בהשראתם.
ב-2004 הצטרף לוטפי משעור – עורך העיתון "א-סינארה" ואזרח ישראלי שמת ב-2006 – למשלחת גדולה שהתלוותה אל הנשיא קצב לנסיעה לפאריס. הצטרף? זו לפחות היתה תוכניתו. למעשה כשהגיע משעור לשדה התעופה, הוא הופרד מחברי המשלחת וחווה את מסכת ההשפלות הרגילות שכמעט כל ערבי אזרח ישראל, חווה בשדה התעופה. ולעיני כולנו.
הפעם משעור החליט לחזור לביתו ולוותר על התענוג. אלא שהעניין לא הסתיים כאן: קצב התקשר אליו מצרפת, התנצל וביקש שיעלה על הטיסה הראשונה לפאריס. לטענתו הכל סודר. כותב משעור: "לאחר שאנשי הנשיא והשגרירות בפאריס העבירו לנתב"ג את פרטי הטיסה החדשה, התקשר אלי פקיד בכיר מהביטחון בנתב"ג ומסר לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: 'אתה תעבור בדיקה משפילה', או במלים אחרות: 'אני מצפצף על הנשיא ועליך'. לא נותר לי אלא להישאר בבית".
חלפו שמונה שנים ובתו של משעור, העיתונאית יארא משעור, עברה את ההשפלות הללו בדלפקי "אל על" בשדה התעופה במילאנו: "ברגע שקלטו שאנחנו ערבים ישר הפרידו אותנו משאר הנוסעים, ושלושה אנשי אבטחה החלו לשאול אותנו שאלות לבידוק הביטחוני… זה נמשך ונמשך, והשלושה יצאו אל מאחורי פרגוד וחזרו אלינו והמשיכו בשאלות. אחר כך הפרידו בינינו כאילו מדובר בפושעים". היא מספרת שבשלב מאוחר יותר דרשו ממנה לעלות לקומה השנייה לצורך בדיקה גופנית. היא סרבה וויתרה על הטיסה.
איש עסקים ערבי ואזרח ישראלי שמעסיק גם עובדים יהודים, סיפר לי שהוא הפסיק לנסוע לאירופה ביחד עם עובדיו מכיוון שלא יכול היה לעמוד בהשפלות שספג לעיניהם בשעה התעופה.
גם אני, כמו כולנו, ידעתי את העובדות הללו, אבל היה רגע שבו ראיתי איך הדברים מתנהלים באמת: משלחת סופרים שחזרה מפסטיבל בגרמניה הגיעה לדלפקי "אל על" בשדה התעופה בברלין. בשלב מסוים הסופר איימן סיכסק, פלסטיני אזרח ישראל, נשלף מהתור שבו עמדנו והועבר מחדר לחדר בלוויית כמה מאבטחים, נשים וגברים, ושם חיפשו בחפציו, חקרו אותו על מצית עם דגל פלסטין ועל חייו בכלל, דרשו לראות את ההזמנה שקיבל במייל, חיפשו את שמו בגוגל, בדקו כל זוג תחתונים במזוודה שלו, ואף על פי שאמרנו להם שוב ושוב שהוא היה אתנו בגרמניה ואף על פי שמחינו – דבר לא עזר. כאשר אחד מאתנו קרא לקצין האבטחה גזען, השיב הקצין: "אתה בעצמך גזען! אין לזה קשר שהוא ערבי".
הנה עדות של צעיר ערבי, אזרח ישראל, שנוסע לעתים תכופות לאירופה: "בכל פעם שאני נעמד בתור בשדה התעופה מגיע הרגע שמישהו מסתכל בדרכון שלי במבט משונה. ואז הוא מתנצל ונעלם ביחד עם הדרכון. לאחר כמה דקות מגיע מישהו בכיר יותר ומבקש שאצטרף אליו. לרוב אני מובל לחדר. בכל פעם זה חדר אחר. פעם למשל השאירו אותי בחדר קטן שבו היו רק שתי מראות ופשוט עמדתי שם 15 דקות – אולי היו שם מצלמות, אולי זה תרגיל פסיכולוגי. ואז יש שאלות: 'לאן אתה נוסע?' 'מדוע?' 'היית שם?' 'אתה משוכנע?' וכמובן שבודקים את המזוודה, מפשפשים בגרביים, בתחתונים, לא משאירים דבר אחד במזוודה שלא נבדק עד היסוד. בודקים גם כל מכשיר אלקטרוני. אני תמיד מגיע לשדה שלוש וחצי שעות לפני הטיסה ותמיד עולה למטוס בין האחרונים".
אזרח יהודי בעל כוונות טובות, יעץ בפייסבוק לידידיו הערבים: "אל תטוסו ב'אל על'". אולם למעשה ההשפלות שעובר כל אזרח ערבי בשדה התעופה בן גוריון קשורות לנהלים של השדה עצמו, ואזרח ערבי יעבור אותן בין אם ייסע ב"אל על" ובין אם ב"אייר סינגפור".
רבים מתלוננים על היחס לתיירים בשדה התעופה. זה כמובן נכון, אבל בואו נניח שלכל מדינה יש זכות לקבוע את הנהלים לטיפול באורחים שאינם אזרחיה, ואם ישראל מתעקשת להתעלל גם בעיתונאי גרמני, אוהד ישראל מושבע שכותב ב"די וולט", זו בעיה של משרד ההסברה הישראלי. או משרד התיירות. אנחנו עוסקים באפליה בוטה וממוסדת בין אזרחים ערבים ובין אזרחים יהודים בשדה התעופה. וכולנו יודעים את זה.
הזעזוע לא מספיק, וגם היללות, הקינות, ההספדים, הבושה, ההתלהמות המתלווים לעוד "גילוי" של גזענות, כל אלה נהפכו לחלק מהטקס הקבוע שתמיד נגמר ללא כל מסקנה. אי אפשר שלא לתהות: מהי הפעולה הפוליטית – או לפחות העמדה הפוליטית – שנגזרת ממערכת כל כך מקיפה של גזענות, ואפילו רק מהדברים שאנחנו יודעים על שדה התעופה?
האם בכלל ישראל, שמוגדרת כמדינתו של כל העם היהודי – כולל אלה שיושבים בבואנוס איירס, בניו יורק, במדריד וראו את ישראל רק ב-Google maps, ולא של אזרחיה שחיים כאן ועובדים כאן ונושמים כאן – יכולה להיראות אחרת? מתי זה היה אחרת? איך בדיוק זה יהיה אחרת? האם אנחנו חייבים לחיות ככה?
הבחירה בחיים בגטו יהודי שנזקק כל הזמן לזוועות השואה שנתחבות לגרון של כולנו מגיל שבע, לשימוש הבלתי פוסק ברדיפות היהודים – כדי להצדיק מדינה שבה יהודים מועדפים בכל תחום על פני לא יהודים אינה גזירת גורל. הגזענות כלפי לא יהודים לא פחתה בחלוף השנים, להיפך, היא רק השתרשה, התפשטה והתמסדה.
רוב הנערים שפגשתי בהרצאות לא מבדילים בין יהודי וישראלי. והתשובה הרפה של השמאל להעמקת הגזענות אינה מספקת. אין בה חזון מקיף וגם לא הצעה של ממש זולת קינות, זעזוע, וקריאות לשוויון, ל"זכויות", לאי-גזענות ול"מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל הפעם באמת". אולי המסקנה הפוליטית מכל אשר ראינו כאן ב-67 השנים האחרונות פשוטה יותר וצריך אומץ להכיר בה, כמו שעשתה שולמית אלוני: מדינה דמוקרטית שייכת לאזרחיה. לכל האזרחים. אין אפשרות אחרת. זה לא יקרה מחר אבל זה רעיון שיש לו פוטנציאל לפורר את חומת הגזענות שנבנתה כאן ואותה כולנו יכולים לראות בכל יום, וגם אם שוב ושוב נפנה את המבט הצדה, בסופו של חשבון, היא תמיד ניצבת מולנו.
ניר ברעם הוא סופר, זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עברים ל-2010. ספרו האחרון, "צל עולם", ראה אור בהוצאת "עם עובד"