מזל טוב על הסדרה החדשה.
תודה.
בתחילת הסדרה אתה לועג למראיינים ששואלים אותך אם דמותו של אמג'ד, הדמות הראשית בסדרה "עבודה ערבית", מבוססת עליך. באותו זמן, הסדרה "התסריטאי" מתחילה כשגיבורה, כאתב, זוכה בפרס על "עבודה ערבית". כלומר, אתה ממש בונה אותו בדמותך. אם ככה, למה השאלה הזאת נלעגת בעיניך?
תשמע, זה לא שהשאלה הזאת נלעגת בעיניי, אלא יש משהו, תמיד שואלים אותה, כאילו זאת השאלה היחידה שאפשר לשאול על הסדרה. גם הסצנה עם הנעל ומה שהסבא צועק, שתמיד מתמקדים בה, קשורה לזה.
כן, זה חוזר כמה פעמים בפרק הראשון, ביקורת כלפי הקהל והתקשורת על כך שכל מה שראו ב"עבודה ערבית" זה את האבא של אמג'ד זורק עליו נעל ומקלל אותו. אתה לא חושב שיש פה אלמנט של "לגדוע את הענף שעליו אתה יושב"?
אני לא בטוח שזה הדימוי הנכון, אבל באמת יש בעיה בתיאור הזה, כי זה יכול להתפרש כאילו אני צוחק על מי שאהבו את הסדרה. וזאת ממש לא הכוונה.
אז מה הכוונה?
אני אגיד לך, מנקודת המבט של מרואיין, בראיונות יש משהו מאוד מייאש, במשך חמש שנים תמיד שואלים אותי את השאלה הזאת אם אמג'ד מבוסס עליי. איך יכול להיות שהיא תמיד מעניינת? אבל זה גם לא רק זה, יש משהו מאוד שטחי באופן שבו דנו ב"עבודה ערבית", וזה יצר אצלי קצת תסכול. אני מניח שאפשר להגיד שזה צרות של עשירים, כמו שבאמת גם עולה בסדרה, אבל כל הזמן הייתי בפחד שאנשים אוהבים את הסדרה כי אני נותן להם מה שהם רוצים, ושאני נותן להם מה שהם רוצים כי אני מפחד להגיד את מה שאני רוצה. זה מצב מפחיד, וקשה להיות בו כן, אתה נע בין זלזול בעצמך לזלזול בביקורת, והעובדה שגם הראיונות היו מאוד שטחיים, הכול חזר על עצמו, וככה זה ראיונות תמיד – אני לא בא בטענות, אבל אני כן עוקץ קצת, זה נעשה בקריצה, אני מקווה.
אז, האם כאתב הוא בן דמותך?
כן ולא. והאמת שגם אמג'ד הוא בן דמותי ולא בן דמותי. שניהם שונים ממני ומזכירים אותי. כשכתבתי את כאתב רציתי שהוא יהיה בדילמה הזאת של לעזוב משהו מצליח ולהתחיל משהו חדש, שהוא יחלוק איתי את החוויה הזאת. בהתחלה חשבתי אולי לתת שם אחר לסדרה שהוא מביים, אבל זה נראה לי טיפשי. במובן הזה אנחנו זהים, במובנים אחרים אנחנו שונים מאוד. גם אמג'ד חולק איתי משהו שמלווה אותי בישראל תמיד, השייכות והחיצוניות הזאת, הרצון להיות שייך והניסיון להסתיר את הערביות זה משהו שמלווה כל ערבי שמואשם ב"התייהדות", והביקורת על זה מהבית היא גם משהו שכמעט כל ערבי שחי עם יהודים מכיר. היום זה הרבה פחות דומיננטי אצלי, אבל זה עדיין נשאר באינסטינקטים.
כמו שכאתב מעביר תחנה לפני מחסום?
לא בטוח שזאת דוגמה טובה, להעביר תחנה לפני מחסום יכול להיות גם משהו מאוד פרקטי. אני מדבר על משהו שיותר מנסה לשכוח שאתה ערבי, אפשר להרגיש את זה כשמישהו אומר משהו גזעני ואז יש אינסטינקט של לבלוע את זה בחיוך, ובזמן הזה לפחד פחד מוות שיעלו על זה שאני בעצם ערבי – זה משהו שעדיין יש לי אותו באינסטינקט. אני כבר מורגל אז זה לא גורם לי לפעול ככה, אבל בשנייה הראשונה לפעמים אני צריך לתפוס את עצמי, לפעמים אני בכל זאת בוחר להתעלם, כי לא תמיד יש כוח, אבל אני רוצה לדעת שאני מעביר את זה כי מגיע לי לנוח ולא כי אני מפחד מהעימות.
ציפית שתזכה להצלחה? בפרק הראשון מתואר בן הדמות שלך במצב שאומרים לו ששום דבר לא יצליח, זה מבוסס על סצנה אמיתית?
להגיד לך את האמת, אני אפילו לא יודע אם סצנה כזאת התרחשה. מה שאני יכול להגיד זה שהפחד הזה היה מאוד חזק לפני העזיבה. קשה מאוד להצליח להתקיים מכתיבה, ובטח שקשה מאוד להצליח מכתיבה כערבי, והמעבר הזה ממשהו שהוא מאוד… נוח לצופים, ובעיקר לצופים יהודים, למשהו שהוא מאוד אחר, שיכול לגרום לאנשים גם לכעוס, מאוד הפחיד אותי. כמו כל אמן אני ניזון מהאהבה של הקהל, אבל באמת שיש פה גם משהו קיומי יותר, יש לי ילדים ואני צריך כסף בשביל להחזיק אותם.
יש קשר בין המעבר שלך לאמריקה לבין ההבדל בין הסדרות?
—
הדלת נפתחת ואני מרים את העיניים מהעיתון. נורית נכנסת עם תפוח שלם בפה, ושקיות קניות בידיים, שבאחת מהן היא תומכת בברך. אני קם אליה במהירות ולוקח שלוש שקיות. אני הולך למטבח ומניח את השקיות על השיש. נגיסת תפוח נשמעת בקול שמזכיר סרטים מצוירים. "כל כך רציתי לאכול אחד שלא יכולתי לחכות". אני מסובב את הראש לכיוונה ומחייך, "מאז שגיליתי שפינק רוזס זה התפוח הכי טעים, בכל הדוכנים בשוק שמים שלטים ענקיים של פינק רוזס". היא מעבירה מבט על השולחן ורואה את העיתון, "אה, איך זה?" היא שואלת למראה התמונה של סייד קשוע. "הראיון או הסדרה?" – "הסדרה, ראית?" – "ראיתי רק את שלושת הפרקים הראשונים" – "ויש ספוילרים?" – "בינתיים ממש לא", היא מרימה את העיתון, "אבל אני באמצע" אני מתריס – "עכשיו אני באמצע". היא מחייכת ויוצאת למרפסת עם העיתון. "לא קר לך בחוץ?", אני משלים עם לקיחת העיתון – "זה הקיץ פה, אם לכולם נעים גם לנו צריך להיות נעים". המצרכים במקומם ואני מביט סביבי בשביעות רצון. "הוא חמוד" היא קוראת מהמרפסת ואני מהנהן בחיוך, "בא לך סלט?", אני צועק חזרה, "כן, אולי גם קפה?". אני מכין לנו סלט, קפה וקומקום תה ומוציא את הכול על מגש "ואו איזה כיף", היא מתיישבת לכבוד האוכל, "זה ערב של לצאת נכון?" – "כן", אני מחייך.
בערב אני פוגש את ג'ים ב"דה לודג'ר", בר חמוד שמעיד על עצמו שהוא אנגלי. שותים פה בסיבובים, עכשיו תורו של ג'ים להביא לנו סיבוב. בזמן שהוא נדחק בתור אני זורק חצים על לוח מטרה, ונזכר בפתאומיות שכשהייתי ילד היה לי לוח עם חצים, אני לא מצליח להזכר איפה הוא היה תלוי, בתחילה אני ממקם אותו על הקיר שליד המטבח, אבל זה לא הגיוני, כי במקום הזה יש ארון קיר, אחר כך אני מתלבט בין החדר שלי לחדר של אחי, וגם שם לא מצליח למצוא מקום שיניח את דעתי. אני זוכר איך נראה הלוח – רקע שחור ומספרים ועיגולים בצהוב. ג'ים חוזר מהבר עם עוד סיבוב של בירות. הוא נראה מאוד אמריקאי, בלורית בלונדינית, עור מחוטט מעט, לבוש בג'ינס, חולצה אדומה עם כיתוב ועליה מעיל ג'ינס. אם לא הייתי מכיר אותו הייתי חושב שהוא אידיוט. הוא צוחק עליי שאני עקום, מאוד רועש ואני מבקש ממנו שיצעק את זה עליי פעם נוספת, אני לא מסכים איתו ודווקא מתרשם מהכישרון שלי בזריקת חצים, ואפילו מייחס אותו לניסיון כילד, למרות שעדיין לא הצלחתי להבין כיצד הוא התרחש, הזיכרון לא מרגיש כמו בית. הוא מציע שנעבור לפול, אבל עד שאני מסכים השולחן נתפס.
לורה מתקרבת ושואלת אם אנחנו רוצים להצטרף אליה ואל החברות שלה. אני רוצה אבל ג'ים הוא זה שמחליט. היה לו קטע עם לורה ומאז היא מחזרת אחריו והוא מדי פעם נענה ומדי פעם דוחה. היא לבושה בחולצה לבנה צמודה, בחצאית סקוטית ובגרבונים אדומים. היא מלאה יחסית לישראליות אבל ממוצעת לפה. אני לא שומע מה הם אומרים זה לזה כי הם התרחקו מעט. קשה לי עם היחס שלו כלפיה, למרות שהוא לא עושה שום דבר לא בסדר, פשוט קשה לי לראות את העמדה שהקשר שלהם מעמיד אותה בה. תמיד כשהוא אומר לה שלא מתאים לו שימשיכו הביתה או שייפגשו מחר, היא מגיבה באיזה "סבבה" או "אז כשיסתדר", משהו שמנסה להגיד "אני לגמרי קול עם זה" אבל למעשה אומר "אני יודעת שעלבון מופגן רק ירחיק אותו יותר אז אני מעמידה פנים שלא נעלבתי" או אולי "אני יודעת שזה או זה או כלום אז אני לא מרשה לעצמי להיעלב" או משהו אחר שדומה לאלה ומבאס אותי לראות. מה שעצוב זה שכנראה הסיכוי היחיד שהוא יתנהג אחרת זה אם היא תפסיק לרצות. מפתיע אותי שהדינמיקה הזו, שמופיעה כשמתחילים לרצות בנים-בנות, כמעט ולא משתנה. ג'ים מעדיף להישאר בינתיים בחדר האחורי של הבר, ולורה מתרחקת. אני נאמן לו למרות שהיה לי כיף יותר אם היינו מצטרפים. "עדיף ככה, רק אנחנו הבנים", הוא אומר לי במחווה אמריקאית מדי, ואני מחייך במבוכה שהוא מזהה מיד. "מה שלום נורית?" הוא שואל כדי להחליף אווירה – "טוב, לומדת" אני אומר בעייפות קלה – "כמה היא לומדת?" – "כמו כולם פה, יותר מדי" – "ותגיד, היא באמת סבבה עם זה שאתה יוצא ככה?", הוא שואל בסקרנות כנה – "כן, כאילו, היא עמוסה פה עם הלימודים ונראה לי שעדיף לה שאני אצא הרבה מאשר שאני אשאר בבית כל ערב בזמן שהיא לומדת". הוא חושב על מה שאמרתי בכובד ראש, רואים שמשהו לא אמין בעיניו בסיפור הזה. זה מצחיק אותי מעט, אני מנחש שקשה לו להאמין שזה באמת לא מאיים עליה, אני לא יודע להחליט מי מבינינו צודק, אבל בטוח שהיא יודעת, שזה לא מאיים עליה כל עוד זה באמת לא מאיים, וברגע שיהיה בזה סיכון היא תדע. ואולי, במובנים מסוימים, זה גם יתאים לה. אני משקיע מאמץ רב להבין את החלקים האלה שבה, את הדברים שגורמים לה לא לרצות אותי. אני עושה את זה במחשבה שהבנה יכולה לשנות, אבל בינתיים היא בעיקר מעציבה.
ג'ים נדלק על נורית כשהוא פגש אותה. "וואו, איזה שיחוק" הוא אמר לי חרמן לגמרי. היא הייתה באותו ערב בשיא שלה, היא שתתה קצת, הייתה מאוד פתוחה אבל בדיוק בנקודה שהפתיחות האלכוהולית אינה מלווה בירידה בחדות, שילבה בין פלרטוט נשי של נגיעות קלות בו מדי פעם כשהוא מצחיק לבין פלרטוט גברי של לקרוע את כולנו מצחוק. היא סיפרה לנו סיפורי שכרות מפריז, איך הם נכנסו ללובר שיכורים באחד הלילות שבהם הוא פתוח, בשלב מסוים הם עשו תחרות ירידה על התחת במדרגות, ועמדו מול המונה ליזה ועשו לה פרצופים, השומרים כמעט הזמינו משטרה ובסוף הסתפקו בלהעיף אותם משם, ועל איך שבדרך חזרה הם פגשו יווני ושני אלבנים עם אוטו ורוד ונסעו איתם לליון אבל נתקעו בדרך. היא לא אמרה כלום על מי הזדיינו עם מי, כאילו לשמור על כבודי, והאמת שזה שימח אותי, ובאמת היה קצת מביך אותי אם היא הייתה מספרת שהיא הזדיינה עם אחד מהם, למרות שכשסיפרה לי את זה כשדיברנו רק שנינו זה לא הפריע לי. מתברר שמפריע לי שאשתי תדבר ליד חברים על זה שהיא הזדיינה עם גברים אחרים. זה מפתיע אותי, ועוד יותר מפתיע אותי שהיא יודעת את זה, אולי יש דבר כזה שאחרים מכירים אותך יותר טוב מעצמך.
ג'ים מסמן לי שהבירה שלו נגמרה, אני מביט בכוס השליש המלאה שלי וגומע אותה בשלוק. אני נדחק בתור לבר, "הי אלכס", אני צועק, אלכס מסתובב אליי בכעס שמתחלף באישור כשהוא מבין שזה אני שקרא בשם שלו, אני מהקבועים ולכן לי מותר, והוא שונא שלא קבועים עושים את זה, יש לו חוקים נוקשים בנוגע לפמיליאריות, "עוד סיבוב", הוא מגיש לי מיד שני פיינטים של בירה טרייה. ברגעים האלה אני אוהב את המקום הזה, אבל הרגעים האלה מאופיינים בכך שאני שיכור. כשאני חוזר אני מוצא את ג'ים צוחק עם שניים מהקבועים, לפי האופן שבו הם מצ'פחים זה את זה אני מבין שהם מדברים על בחורות. אני מתקרב וג'ים אומר לי "יש לך מזל שאתה נשוי, אתה לא רוצה לדעת מה הולך שם בחוץ" – "אני מודה שלפעמים קצת קר בלילה, אבל לא הייתי מוותר על זה בשביל שום דבר", אחד מהם עונה, אני לא זוכר את השם שלו. ג'ים מושך אותי הצדה, "לחיים" הוא משיק איתי כוס – "אולי נלך היום לשדה התעופה לראות מטוסים ממריאים?", אני מציע כאילו מדובר ברעיון שהרגע חשבתי עליו. "מה יש לך עם השדה תעופה הזה?", הוא מביט בי בעיניים מזוגגות-לועגות. אני מושך בכתפיים, "אני פשוט אוהב מטוסים" – "בחיים שלי לא שמעתי מישהו מדבר כל כך הרבה על פאקינג מטוסים", אני מתחיל לזהות שכרות בקול שלו, כאילו הוא אוגר קצת יותר רוק בזמן הדיבור וההברות נהיות ארוכות יותר, אבל הוא צודק, אני מעלה את זה כמעט כל פעם שאנחנו נפגשים. כשקראתי בלוגים על המקום, דיברו על נקודה מדהימה ליד שדה התעופה שאפשר לראות ממנה מטוסים ממריאים, ומאז אני רוצה לנסוע לשם אבל זה איכשהו עדיין לא קרה. "איך לא היית שם אף פעם? אומרים שזה מדהים" – "אתה יודע מה עצוב?", למרות שלא שתה בין המשפטים, נשמע לי שהוא הופך יותר שיכור, "שרק בחורה יכולה לגרום לי לרצות ללכת למקום יפה, בשביל להרשים אותה. ככה, כל הזיכרונות שלי על מקומות יפים הם מלאי תשוקה. יהיה לי מוזר ללכת איתך פתאום למקום כזה". המשפט הזה מזכיר לי כמה הוא שונה מרוב החברים שלי, וברגע ספוג האלכוהול הזה אני מרגיש שחלק מההבדל נעוץ גם במידת הכנות. "נראה לי שאני אזוז", אני אומר מבלי שהקדשתי לכך כמעט מחשבה – "כבר?", הוא משיב מופתע. אני צוחק, בהתחלה היה לי מוזר מאוד שכולם הולכים הביתה מוקדם ועכשיו אני המקדים ללכת. "אבל לפני רגע רצית לראות מטוסים" – "אין מטוסים, אני הולך הביתה", אני מחייך. "סתם, כן, התעייפתי קצת פתאום".
יום ב'
אני מצליח להעביר את שלוש שעות הוראת העברית שלי למרות כאב הראש. עם הנגאובר האמריקאים האלה אפילו יותר צעקניים, אבל בשיעור עברית אני יכול לקבוע מתי עוברים לתרגילים בכתב. בכל זאת הם שואלים שאלות ב"צעקת האמריקאי", קולות רועמים של מי שמדברים מהחלק הכי תחתון של הבטן, תמיד. זה גם שמח. בערב אני נשאר בבית, רואה סדרות בנטפליקס עם אוזניות. נורית נאבקת עם משוואות ואני רואה על הפנים שלה שהיא עומדת לנצח. בכל פעם שהיא עוברת מכשלה, למשך כמה שניות מופיע חיוך על הפרצוף שלה, היא מביטה בדף כמו הורה בילד שהביא תעודה טובה לפני שהיא ממשיכה. אני מתבונן בה בקפידה כשהיא לא שמה לב. "דיברת עם קרן?", היא מצמצמת את עיניה לסמן לי שלפני שתענה היא לא רוצה לאבד את חוט המחשבה, ולאחר כמה שניות מסובבת ראש ומחייכת. "כן, דיברנו קצת" – "ואיך היה?" – "רחוק", היא אומרת ברוגע עצוב, אני מחכה שתאמר עוד והיא לא אומרת עוד. "אבל קבעתן, לא?" – "כן, קבענו" – "אז מה קרה?" שנינו יודעים שאני לא שואל את השאלה נכון. היא חושבת ממושכות. "אני מתחילה להבין מה שהקטור אמר לנו על זה שמרחק זה דבר שנבנה, אנחנו בכלל עוד לא הבנו כמה רחוק פה" – "עד כדי כך?" – "לא נראה לי שבגלל זה, פשוט הסקייפ הזה מרגיש כמו לדבר בכוח" – "כן. הרבה פה מרגיש בכוח, כנראה זה חלק מהסיפור של לעבור ארץ" – "כן", היא עוצרת לחשוב מרוחקת, כאילו שקעה בעולם שכולו שלה, "אבל זה בדיוק זה, אנחנו לא יודעים מה זה אומר, ומנסים לנחש" – "אז בואי ננחש דברים קודרים פחות". היא מחייכת, "כן. אולי אתה צודק. גם לזה יש מקום". היא הכי אוהבת אותי כשאני מדבר. אני מנסה לשדל אותה לבוא למיטה אבל יש עוד תרגילים לפתור, והאמת שגם אני די מתעניין בסוף של הפרק.
יום ג'
אני ביום חופש, עשיתי סידורים וקניות. אני מבשל לנו פסטה מלאה ברוטב עגבניות עם ברוקולי, תרד, קייל ופרמזן. לפני שנים שמעתי שהפיצה הומצאה על ידי איכר כמחווה לדגל איטליה. מאז, כשאני מבשל אוכל איטלקי, גם פסטה, אני מקפיד שיהיה ירוק, אדום ולבן. לאומנות קולינרית. נורית חוזרת ומחייכת לשולחן בהתרשמות מופתעת, "ואו מאיפה השגת חסה כזאת יפה?" – "היה בשוק האיכרים" – "כשאני באה אף פעם אין להם חסות". היא גונבת עגבניית שרי מהסלט, שכמו בפרסומות גורמת לה לחיוך רחב. אנחנו אוכלים, שותים יין אדום מקומי, אנשים פה מתעניינים בטירוף בקילומטרז' של האוכל שלהם, ו"מקומיות" זה ה"אורגני" החדש. אני שותה שתי כוסות שמדרבנות אותי לדבר בהתלהבות, היא מסתפקת בשלושת רבעי כוס ומשתפת פעולה. בימים האחרונים היא מרוחקת, היא יודעת שאני מרגיש את זה, ואני יודע שהיא יודעת, ושנינו לא עושים עם זה כלום. אנחנו תמיד מדברים על הדברים האלה מאוחר מדי וחיים יותר מדי זמן בריחוק שמסב לשנינו סבל, כאילו אנחנו לא מסוגלים לזוז עד נקודה מסוימת בזמן שבה הקיפאון נפרם, ואז אנחנו מדברים על זה, לפעמים בצורה טובה יותר ובפעמים אחרות פחות, אבל בנקודה הזאת חום חוזר לזרום בינינו, וזה מספיק. פעם, באחת השיחות הללו, אמרתי לה שנראה לי שהיא לא מצליחה לסלוח לי על זה שאני אוהב אותה. היא החזירה לי מבט אוהב-מגחך, והסברתי שזה אמנם נשמע כמו שורה מ"רמת אביב ג'", איכשהו התוכנית הזאת הפכה מבחינתי לייצוג של אופרות סבון, אבל זה נכון, ברגע שמישהו קרוב אליה באמת, באופן אוהב, הוא תמיד קצת מגעיל אותה בקרבה שלו, לרגעים, אבל ברגעים האלה הוא ממש מגעיל. היא הוכתה בתדהמה מכך שראיתי את זה, היא קוראת לזה עיני הרנטגן שלי, היא לא מבינה שאני פשוט משקיע המון מאמץ בלהתבונן. השיחה המשיכה והיא אמרה שהיא לא יודעת להגיד יותר מזה אבל שזה באמת קיים, ובאמת תמיד קיים אצלה, ושצריך להתמודד עם זה ולשפר את זה יחד. אני לפעמים מצליח לגלות אמפתיה לעמדה הזו, לרוב היא מוציאה אותי מדעתי, נשמע לי כמו בולשיט שאפשר לתמצת ל"את לא אוהבת אותי מספיק". מה שמרתיח אותי זה שאני יודע שגם היא לפעמים חושבת את אותה מחשבה.
אתה שואל כי…?
כי הזוגיות בסדרה מאוד קשה.
כן, תראה, מכל האנשים, אשתי היא הבן אדם האחרון שיניח שהסדרה משקפת מציאות, כי היא חיה את המציאות אז היא יכולה להשוות הכי טוב. אבל אם אני רוצה לנסות לענות לך באופן הכי כן שאני יכול, אני מניח שלפעמים זה היה לה לא נעים, כתיבה הרבה פעמים עוסקת בחלקים פחות סטריליים, יותר אלימים, קשים, אכזריים, זה חלק ממה שמעניין בה, והאגרסיות האלה באמת קיימות בי. לא הייתי יכול להמציא את כאתב אם לא הייתי מסוגל להבין דמות כזאת ולהיות אמפתי כלפיה, ובדבר הזה יש משהו מפחיד, אבל גם משהו מרגיע. אני לא יודע להגיד אם כתיבה מתוך עיניים של מישהו שמגעיל כלפי אשתו מחזקת את החלקים האלה שבי או מחלישה אותם. אני מאמין שבכל זוגיות יש חלקים כאלה, ולשים אותם על השולחן זה קצת לקחת אותם בקלות, לא להרגיש שהם איום אלא שהם חלק שאפשר לחיות איתו. בסופו של דבר אני מאמין שזה טוב.
השאלה היא אם גם היא מאמינה ככה.
בשביל זה תצטרך לראיין אותה.
בסדרה הזאת יש הרבה יותר ייאוש. זה משקף לדעתך שינוי בחברה הישראלית?
אני לא יודע, אני חושב שגם כשכתבתי את "עבודה ערבית" היה ייאוש. אני מתחיל לכתוב את הדמויות האלה מחלקים של עצמי, אבל אז הן ממשיכות בקצב משלהן. כאתב הוא דמות יותר טרגית ממני, והמציאות שנוצרת סביבו גם היא יותר טרגית. הכול בה מציאותי, אבל יש גוון שחרחר למציאות הזאת. אני לא בטוח שזה מייצג שינוי בכלום חוץ מבמושא הכתיבה שלי. אבל בלי קשר, מה שקורה בחברה הישראלית מלחיץ מאוד.
איך אתה מסביר את השינויים שאנחנו רואים?
אין לי ממש כלים להסביר את זה. מצד אחד זה בלתי נמנע במצב של כיבוש, מצד שני במשך כל כך הרבה שנים היה כיבוש וזה היה נמנע, אני לא יודע בדיוק מה גרם לדברים להשתנות עכשיו, אני גם לא בטוח שזה נכון שדברים השתנו עכשיו. יש אווירה מאוד קשה בישראל, מפה היא נראית כמעט מופרעת.
מה אתה אומר למי שאומרים שישראל היא המחסום היחיד לדאע"שיזציה של המזרח התיכון?
מה? אני משתדל לא לדבר עם אנשים שאומרים דברים כאלה. וברצינות, אני לא יודע איך להתייחס לטענות כאלה, זה תמיד נראה לי קצת מופרך, אין לנו מושג איך המזרח התיכון היה נראה בלי ישראל או בלי אמריקה, אולי הרבה יותר טוב ואולי הרבה יותר רע, כנראה מבחינות מסוימות ככה ומבחינות אחרות אחרת, אבל הנקודה היא אחרת, ישראל קיימת ואמריקה קיימת ודאע"ש קיימים, לא שאני משווה, חס וחלילה, אבל זאת המציאות, והשאלה היא מה אנחנו עושים כדי שהיא תהיה הכי טובה שאפשר. גם אם ישראל מונעת דאעשיזציה, זה אומר שזה בסדר שהיא מפלה את אזרחיה הערבים? אני אף פעם לא מבין את המקום של טיעון כזה.
אני מופתע קצת מהקפיצה בשאלות, אני שם לב שעמוד נקרע. "נורה!" אני צועק מהשירותים, אני שומע קול לא ברור ומניח שזה אומר שהיא שומעת אותי. "לקחת חלק מהריאיון עם סייד קשוע?". היא עונה אבל בשלב זה הקושי לפענח את מה שהיא אומרת כבר לא מאפשר לשיחה להימשך.
ממילא הגיע הזמן לצאת, אולי ללכת לישון, הראש שלי כבד עליי. אני רואה שיש עוד שתי שאלות עד סוף הכתבה, אני אקרא אותן ואז אצא, אני אדלג על אחת ואקרא רק את האחרונה.
אז אתה תחזור לישראל?
הוא נאנח. עכשיו זאת הפכה להיות השאלה הקבועה בראיונות איתי. אתה יודע? אני תמיד קורא את התגובות לכתבות ולראיונות איתי באינטרנט, זה משהו מזוכיסטי כזה, לשמוע גזענות לא ערוכה. שתי תגובות חוזרות על עצמן הכי הרבה, אנשים שאומרים "תחזור, אנחנו מתגעגעים אליך" ואלה שאומרים "תישאר שם, מי צריך אותך פה". נראה לי שאני מרגיש דומה, אני מתגעגע, ולפעמים יש רגעים של געגוע שמרגישים ריקניים כל כך עד שנראה שלהיות פה זה להיות ממש עקור, ומצד שני, מה אני צריך את הקושי הזה, מי צריך את כל המשקל של הארץ הזאת. יהודים אף פעם לא יבינו מה זה להיות ערבי בישראל, מה זה להיות בארץ שהיא שלך, שהמשפחה שלך בה דורות על דורות, ושאם תדבר עם אימא שלך בטלפון בתל אביב כל האוטובוס יביט בך בחשש, ובמקרה הטוב זה יישאר רק מבטים. אבל אתה יודע, יש משהו משותף ליהודים ולערבים, שנינו קוראים למקום הארץ. כאילו יש רק אחת, לכל השאר יש שמות פרטיים אבל היא ה-ארץ. אני באמת לא יודע אם אחזור לארץ, יש לי תקווה שיקרה משהו טוב, ואני אוכל לחזור למקום נעים יותר, אבל אם שמים פנטזיות בצד, אני באמת לא יודע.
יום ד'
אני מגיע לבר אחרי העבודה, יצרתי שגרת בית-יציאות, וגם מסגרות לא פורמליות, עבורי, הן דבר מחייב. ראשון, רביעי ושישי הם ימי פאבים, שני, שלישי וחמישי ימי בית, ושבת לא צפוי. לא קבעתי עם ג'ים ואני לא יודע להחליט אם אשמח אם הוא יהיה פה או שאתאכזב, כנראה אני הכי מעוניין במצב הנוכחי שבו אני הולך לשתות לבד אבל יש סיכוי שאני אפגוש אנשים במקרה. ג'ים לא פה אבל לורה כן, היא יושבת בתאים עם חברה. כשפותחים את דלת הכניסה, מימין ישנה שורה של ארבעה תאים שבכל אחד מהם יכולים לשבת ארבעה אנשים, ומשמאל, מול התאים, בר באורך של כחמישה מטרים. אחריהם יש את מה שאנחנו קוראים לו ""the back, החדרון עם שולחןהביליארד ולוח החצים. אני מברך את לורה לשלום, היא מזמינה אותי להצטרף אליהם, אני מסרב בנימוס ומתיישב על הבר. אני אף פעם לא יודע איך אמורים להגיב להזמנות פה, מתי זה נימוס ומתי רצון אמיתי שתצטרף. נראה שלכל סיטואציה חוקים ייחודיים ואין שום אפשרות להסיק מאחת לאחרת. אני שותה מהבירה שלי ומבין שאני חושב שוב ושוב אם הייתי לא בסדר כשסירבתי להזמנה של לורה להצטרף לשולחן, אני מחליט לומר לה את זה, להתנצל, ולשאול אותה מה לעשות. אני יודע שלא תהיה לה ברירה אלא להתעקש שההזמנה היא אמיתית, אבל מבחינתי זאת הדרך היחידה לצאת בסדר.
אני מתיישב איתן והחברה של לורה בדיוק הולכת. אני בוחר להאמין לה, ויודע שאזדקק לעוד שנים רבות בתרבות הזאת כדי להבין אם פעלתי נכון או טעיתי כשהצטרפתי אליהן. לורה מספרת לי על הילדות שלה ואני מרגיש שאני קצת מתאהב בה. היא גדלה לא רחוק מכאן במשהו שהוא כמעט עיר. היא הייתה שמנמנה בתיכון ומאוד צחקו עליה על זה. כשהיא מדברת על הילדים בתיכון שלה היא שונאת אותם כמוני, לא כזיכרון, שנאה שעדיין פועמת. היא עובדת כספרנית בספרייה של האוניברסיטה, אף פעם לא נפגשנו שם כי היא בספריית מדעים מדויקים, אבל את נורית היא כבר פגשה כמה פעמים. אני נזכר שנורית באמת אמרה לי שהיא פגשה אותה בספרייה, רק שכחה לציין שהיא הייתה הספרנית. אנחנו שותים הרבה והשיחה משתחררת ומתחילה להוביל אותנו, היא מספרת שלא מזמן היא התחילה ללמוד מתמטיקה בגלל שנדלקה על אחד המרצים. במשך שבועיים קראה את הספר בקורס שהוא מלמד, פעמיים הוא הגיע בדיוק כשלא קראה ובפעם השלישית זה עבד, הוא פתח איתה בשיחה והזמין אותה לקורס. אז התברר שגם כאורחת שלו אסור לה להיכנס לשיעורים כיוון שאינה סטודנטית רשומה. אני מתבאס יחד איתה מכך שהתוכנית לא הצליחה, זה גורם לי להרגיש החמצה כנה, כאילו בעולם "נכון" דברים כאלה צריכים היו לעבוד. בצורה לא אופיינית לכאן היא אומרת, "אני מדי פעם מפנטזת שכשזה מתברר לנו הוא מציע ללמד אותי באופן פרטי, ושבאחת הפעמים בסוף השיעור אנחנו מזדיינים". היא מביטה בי, בוחנת את התגובה שלי. אני נבוך, הניסיון להסתיר את זה בטוח לא עובד, אבל אני כנראה גם משדר שאני מעוניין בשיחה הקרובה הזאת. היא מוסיפה, "אני יודעת שזה קצת עלוב, פנטזיית המורה-תלמידה הזאת, אבל היא חוזרת ומופיעה לי בראש" – "האמת, מפתיע שהוא לא הציע את זה" – "נכון? כל התוכנית שלי עבדה עד לשלב האחרון". אני מחזיר לה סיפור מקביל ומתאר כיצד ניסיתי להוריד פרופיל בצבא בכך שאני אעבור את מבחני הטיס ואז יפילו אותי על סעיף רפואי ויורידו לי פרופיל, ואיך גם במקרה שלי הכול עבד חוץ מהרופא שאמר שמה שקשור לטיס לא קשור לפרופיל. קשה מאוד להסביר את כל זה. אנחנו חושבים איך לתכנן מפגשים "מקריים" שלה איתו ומתגלגלים בצחוק לסיטואציות אבסורדיות. אנחנו שתויים ולכן לא שמים לב שאנחנו על קרח דק, ובאמת, אחרי ארבע או חמש בדיחות הצחוק מתחלף בעצב. אני מספר לה על הילדות שלי, גם בסיפורים האלה אני מדגיש בלי כוונה את האלמנטים של המלחמה, את גן המשחקים עם הנשקים הממוסגרים שהיה בצמוד לבית הספר או את המשחקים ששיחקנו, כמו "פטריוטים נגד סקאדים". כשהייתי ילד לא זכרתי את זה, וגם כמבוגר, במשך שנים זה לא היה חלק מסל הזיכרונות הנגישים, רק כמבוגר בחוץ-לארץ למדתי שככה כדאי לספר את הסיפור. אבל אני מספר לה גם דברים שתמיד היו משמעותיים עבורי, איך שנאו אותי בתור ילד, על לשבת בכיתה לבד בהפסקה, יום אחרי יום, לחכות שהיא תסתיים, ולקוות שמישהי, תמיד מישהי, תבוא לדבר איתי, שאני ממשיך לחלום על בית הספר היסודי, ואיך לפני שבועיים בפעם הראשונה היה לי חלום ניצחון שבו אני הולך ומרביץ לכל הילדים שהרביצו לי, ומנסה להסביר לאני הקטן איך להיות. אנחנו מתלבטים אם זאת עדות לכך שאני מתגבר על הכאב.
אנחנו ממשיכים לשתות. אני לא מצליח לעצור את עצמי ומדבר איתה על ג'ים, אומר שהיא צריכה לשנות את האופן שבו זה מתעצב, היא צוחקת עליי שאני נשמע כמו עצות מפורומים באינטרנט בסגנון "אל תעני לו שבוע", רק שאני אומר את זה במילים יותר יפות. היא מעלה בעדינות את נורית, ומנסה לברר איך זה שאני יושב איתה כאן. אני משתתק, ורק אומר שאני מאוד אוהב אותה. היא הולכת להביא עוד בירות והשיחה חוזרת לפסים מצחיקים יותר, אני מספר לה על תלמידים שלי לעברית ואנחנו צוחקים עליהם יחד, מעניין אותה לשמוע איך התרבות שלה נראית מבחוץ. "אולי נלך לשדה התעופה?" אני מנסה אותה, היא מביטה בי במבט שואל וגם אני מרגיש שאולי זה מסוכן. זה נשמע לא טוב, שנינו קצת שתויים, הולכים לראות מטוסים ממריאים כשנורית לומדת בבית. אני מתלבט ומחליט פשוט לשאול את נורית. "חכי רגע, אני אשאל את נורית אם היא רוצה לבוא איתנו", אני אומר והולך לעשות שיחה. "הגעתי לצ'אק נורית?" – "מה קורה מתוק?" – "איך הולך עם הלימודים?" היא נאנחת קלות, "בסדר, נראה לי שאני אקפל עוד מעט, היה לי יום מוצלח" – "אם את נתקעת, לדעתי התשובה היא אלפא", אני ממחזר בדיחה ומדמיין אותה מחייכת. "תקשיבי רגע, אני רוצה ללכת עם לורה לראות את המטוסים סוף סוף, אבל זה פתאום נשמע לי מוזר שאני והיא, קצת שיכורים, נלך לראות מטוסים ממריאים, יש בזה משהו רומנטי מדי, מה את אומרת?" אני שומע את החיוך שלה, "כן נכון, אבל לכו, לכו, רק אל תזדיינו שם על המכונית" – "לא נזדיין", אני עונה בניסיון לחקות ילדים אמריקאים שעונים להורים שלהם "we wooon't", אבל לא בטוח שזה עובר. אני נכנס חזרה. "אלכס, תן לנו שני שוטס וחשבון?" אני ניגש אליה ורואה שהיא עדיין לא משוכנעת. "שאלתי את נורית מה דעתה והיא אמרה שכל עוד אנחנו לא מזדיינים הכול בסדר". "או קי", היא מגיבה ברתיעה קלה ואני מבין שזה באמת היה מוגזם. "אוי, סליחה, פער תרבויות כנראה שוב". מעניין אם מתישהו התירוץ הזה יפסיק לעבוד. "מה שרציתי להגיד זה שברגע שאמרתי לה שאנחנו רוצים ללכת ואנחנו קצת שיכורים ושאלתי מה דעתה אז כבר אין פה איזה סוד, מה שהופך את זה גם ללא מסוכן, לא?" היא מקבלת את ההתנצלות, "אז יאללה בוא נלך, לא הייתי שם איזה עשור". "אתם לא נוהגים אה?",אלכס שולח לעברנו. "לא הרבה", אני עונה. "לא בכלל", לורה מתקנת, "לוקחים מונית".
המונית מורידה אותנו על הגשר, לפנינו יש שלוש מכוניות שעל מכסה המנוע שלהן יושבים שלושה זוגות. יש אווירה קצת סליזית לסיפור, אולי ג'ים ידע לחזות את זה מראש וסתם החמרתי איתו. "אתה יודע מה הבנתי" היא אומרת צוחקת, "שבלי מכונית אין לנו על מה לשבת". "פאק, את צודקת", אני צוחק גם. "טוב, כנראה שנשכב על האדמה" אני מציע. "זה לא מסוכן? אוטו יכול להחליט לחנות עלינו פתאום" – "את חושבת?". מטוס ממריא ושנינו משתתקים, הוא גונב את המבט שלנו, אני מהופנט אליו לחלוטין וצוחק מאושר. הרעש נורא, אני נזכר שבבלוג היה כתוב לא לשכוח להביא אטמי אוזניים. זה נראה כאילו המטוס הולך לפגוע בנו, הוא עף ממש לכיווננו, זה מפחיד ומדהים, ממש עוצר נשימה, אני לא יכול להוריד ממנו את העיניים, איך הוא עוזב את האדמה ככה, זה נראה כמו נס. כשהוא מעלינו האורות שלו מציירים לו גוף אחר, אני מרגיש שהכול יכול לקרות ומתמסר לרעש ולרוח ולדימוי הזה שנראה כמו שהייתי מדמיין סרט תלת-ממד מהעתיד, אני מחזיק ללורה את היד והיא מועכת את שלי בחזרה. המטוס עובר ואנחנו שמים לב שאנחנו חוסמים את הגשר למכונית שהמטוס החביא את האורות והרעש שלה. הנהג לא נראה כעוס, גם הוא בא לכאן כדי להביט במטוסים ושמַח לראות אחד. מצחיק אותי שזה מקום לזוגות, החוויה הזאת לא מסתדרת לי עם התחרמנויות. המבט של לורה מכוון למשהו מאחוריי, הוא מפוקסוההבעה שלה מפתיעה אותי, קצת מזלזלת. אני מכווץ גבות בשאלה ומביט אחורה, מטוס נוסף מגיע ושוב הופך את העולם לבלתי נתפס בחושים. אני מחפש להבין במה היא התמקדה ורואה את ג'ים עם מלני, בחורה שהוא מחזר אחריה מזה זמן, עובדת בחנות קעקועים, לא יצא לי לדבר איתה יותר מדי, היא יפה מאוד, אבל מהרושם שלי גם דיכאונית מאוד, ובטוח צעירה מאוד. "לא ידעתי", אני אומר ללורה. לא ברור לי אם אני מתכוון לא ידעתי שהוא פה או לא ידעתי שהוא ומלני, בכל אופן אין סיכוי שהיא שומעת אותי. המטוס עובר, "הי!", ג'ים ניגש אלינו ומביט בעיקר אליי, הוא עושה חצי צעד לכיוון לורה, מהסס ואז משלים את התנועה ומנשק אותה על הלחי, לי הוא נותן חיבוק של גברים – מהיר ועם טפיחות על השכם, כל הזמן הזה הוא עם חיוך די מטופש. "מה קורה?", הוא שואל. אני שותק. "הכול טוב, מה איתך?", לורה עונה בחיוך מזויף. נראה שהוא נבוך יותר ממני מאשר ממנה. "סבבה", הוא עוצר. "טוב לראות אתכם" – "זאת…?" – "מלני. הכרתם אותה, לא?" – "אני כן", אני בוחר להשתתף בשיחה ברגע משונה מעט. "טוב, אני אחזור לשם", ג'ים אומר לנו, ומסתובב. אנחנו לוקחים מונית חזרה בשתיקה, "אל תספר לו, טוב?", היא שואלת אותי, הפנים שלה בוהקות מדמעות שהתייבשו "בטח, ברור" – "באמת, בבקשה בבקשה אל תספר לו, גם ככה אני מרגישה קטנה לידו, אני לא רוצה שהוא ידע את זה" – "ברור, אבל לדעתי אין לך מה להתבייש, זה לא אומר עלייך כלום, כאילו על מי שאת" – "איכס, זה מגעיל". אני לא יודע מה עוד להגיד, אני מחבק אותה והיא מתמסרת לחיבוק. אנחנו ממשיכים לנסוע בשתיקה עד שאנחנו מגיעים לבית שלי. אני עולה במדרגות הביתה בריצה, מקווה שנורית כבר ישנה ואני אוכל להיות לידה בלי שאצטרך לספר איך היה.
תמיד נמשכתי להתאהבויות אפלטוניות, התקרבות מהירה שאינה שואפת לפירוק של מתח מיני, כי אני נשוי, כי האנרגיות שלה מופנות כלפי ג'ים. גם בהתאהבויות האלה אני מאוד הטרוסקסואל ונדיר שהן קורות עם גברים, ואיכשהו הן תמיד נגמרות רע. כשזה קורה אני מרגיש את אותה תחושה שיש לי עכשיו, אני מנסה לנסח אותה ונכשל.
יום ה'
ג'ים מתקשר אליי ומאוד חשוב לו להיפגש. אנחנו יושבים בבית קפה ולא בבר, כנראה מחשש שלורה תהיה שם. "מה הייתי אמור לעשות?", הוא שואל אותי, ואני מרגיש שאם לא הייתי שם, וזה היה רק הוא ולורה, את עצמו הוא לא היה שואל. "אני באמת לא יודע", אני משיב. השאלה שלו, והאופן המבקש אישור שבו הוא שואל אותה, לוחצים לי על הבטן. הוא מספר לי שהוא שכב עם מלני, ושלשכב עם מישהי שהוא רצה בטירוף זו החוויה היחידה שמעניקה לו שבועות של שקט מתשוקות. "אתה חושב שתיפגשו עוד?", אני שואל. "לא יודע, לא נראה לי", הוא עוצר לחשוב. "אני חושב שאמרתי לה את כל מה שיש לי להגיד שיכול לעניין אותה, והיא אחת שזזה מהר, אני לא חושב שתהיה לה סבלנות לשמוע אותי עוד פעם". מצד אחד הוא מלא ביטחון, ומצד שני, בהקשרים רבים, הוא לא חושב על עצמו טובות. זה מעורר בי עצב ובלבול שמונעים ממני להגיב. "נראה לי שאני אקח כמה ימים עד שאני אחזור ללודג'ר", הוא אומר לי כשאנחנו מזמינים חשבון. אני מניד את ראשי שמאלה בתנועה שמנסה לומר "אוקיי, זה הגיוני".
יום ו'
אני יוצא החוצה, אבל גם לי לא מתחשק לחזור לפאב. אני מטייל ברגל, האף שלי קופא ומדגדג. אני בקושי עושה את זה כאן ולא מכיר את העיר. אני מביט ברחוב מבולבל, לא יודע לאן ללכת. אני נזכר בתרגילי אדריכלים של תזוזה במרחב עירוני לפי חוקיות, כמו לעלות על כל אוטובוס שלישי שאתה רואה ולנסוע ארבע תחנות. אני מחליט לנסות לעקוב אחרי פחי הזבל שברחוב. ההתלהבות מחזיקה מעט זמן, אני מגיע לאזור מגורים מת, קצת מפחד וקצת משתעמם, אני חוזר, עוברות בי מחשבות פטאליות-בנאליות כמו "בסוף אני תמיד מפחד ומשתעמם", אני מחייך לעצמי בחיבה פטרנליסטית. אני עולה על אוטובוס לשלוש תחנות שאולי מקרבות אותי במעט, יורד באזור שאני מכיר פחות, מנסה את דרכי הביתה, עובר ליד פאבים שלא הכרתי, ומול שניים מהם מתלבט אם להכנס ומחליט שלא. למרות גוגל מפס אני מאבד את הדרך הביתה פעמיים, אבל לבסוף מצליח להגיע. אני מחזיק את דלת הכניסה לבניין פתוחה ומביט אחורה לכיוון הרחוב, מחווה של התלבטות לפני צעד בלתי הפיך שאינה במקומה. אני מוצא את נורית ערה, היא התקשרה אליי כמה פעמים וכנראה שהיתה בעיה בקליטה, היא סיימה את העבודה מוקדם ורצתה להצטרף אליי, ואיזה כיף שאני לא שיכור, זה משפט מעליב קצת אבל רק כי הוא נכון. אנחנו מתלבטים אם לצאת החוצה ובסוף מבלים יחד עד שתיים בלילה בשיחה, משחק טאקי ושוב שיחה, אני הולך לישון שמח.
יום שבת
אני שותה קפה בבוקר, נורית משלימה שעות שינה. אני מוצא את העיתון וחוזר לשאלה שדילגתי עליה.
כשכאתב נוסע לפסטיבל ספרות מזרח-תיכוני ערבי הוא מבקש מהשגרירות הישראלית שלא ילוו אותו כאן, בפסטיבל הספציפי הזה. מה שמרמז שבפסטיבלים אחרים זה לא היה מפריע לו. הוא גם לא עונה למבקרת הלבנונית שמטיחה בו עלבונות. אמג'ד מוצג לאורך כל העונה כחסר עמוד שדרה בהקשרים פוליטיים. נראה שכשזה מגיע לפוליטיקה, מה שהכי חשוב לדמויות שלך זה לרצות אחרים, שלא "יכעסו" עליהם.
כן, תראה, אני חושב שכן, כאתב מסכים שהשגרירות הישראלית תלווה אותו באירוע מסוים ולא באחר. אתה מפרש את זה נגדו, כי הוא עושה את זה רק בגלל הקולגות הערבים, כדי שלא יכעסו עליו, ובגלל מה שהם יחשבו עליו, ולכן זה לא אמיתי. אני לא בטוח שאני מסכים איתך לגבי מה זה אמיתי. את הפרק הזה אפשר גם לקרוא על הציר שבין אנשים שיש להם זהות ועמדות מאוד ברורות ואחידות ובין אנשים מבולבלים יותר, שאולי המציאות הפכה אותם למבולבלים יותר, ואולי הם גם פשוט יותר מבולבלים. אני לא רוצה להגיד שאנשים עם אידיאולוגיה מאוד קשיחה הם דוגמטיים וגם לא שאנשים בלעדיה הם חסרי עמוד שדרה. הם כולם קיימים, והם ככה או אחרת גם בגלל המקום שבו הם חיים והמסגרות שהם פועלים בהן, אבל גם בגלל שאנשים הם שונים. כשהם פוגשים אחד את השני דברים קורים, דברים לא תמיד פשוטים. זה מה שיש, זה הכול אמיתי. בעיניי, לרצות שיאהבו אותך זאת מוטיבציה עצומה שלנו, אבל גם היא לא שוויונית, כי יש אנשים שחייבים לתמרן בשביל זה הרבה יותר מאשר אחרים".
ערן חכים (1983) הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. מזל טוב על הסדרה החדשה הוא סיפורו הראשון של חכים שמתפרסם, והוא רואה אור בגליון 'הזדמנויות' של מגזין 'גרנטה', המאגד ספרות מקור מקומית לצד ספרות מתורגמת, הכוללת סיפורים קצרים, מסות אוטוביוגרפיות, שירה ואמנות ויזואלית מקומית. השקה חגיגית של גליון 'הזדמנויות' תיערך ביום שישי ה-.1617.6 בגלריה 'אלפרד' בתל אביב.