אהבה היא משהו שמאובטח מאחורי חומות ומחסומים. כדי להגיע אליה צריך להעביר יד בכזה מכשיר ביומטרי, ולעבור סריקת אישון עם לייזר, ואז לפתוח כמה מנעולים. אנחנו מדברים פה על משהו שאין ממנו חזרה הרי, אנחנו חייבים לאבטח את זה מאחורי כל מנגנוני ההגנה האפשריים. לכן, גם כשאתה כבר לוחץ על הכפתור האדום, שואלים אותך עוד שלוש פעמים אם אתה בטוח.

העניין עם שנאה, לעומת זאת, הוא שהיא נשק אוטומטי, והיא דרוכה תמיד ורק לעתים רחוקות נצורה. ובזכות קונצרנים בינלאומיים וגופים אינטרסנטיים, פוליטיקאים ולוביסטים, אפשר להשיג אותה בכל מקום, אפשר להשיג אותה במכולת, ברחוב, אפשר להזמין מהאינטרנט כבר. ולא עושים לך שום בדיקות מקיפות ופולשניות.

ופחד הוא בכלל השפה הבינלאומית, כולנו דוברים אותה שוטף, מרגע שאנחנו נולדים. זו השפה בה נחתמים חוזים ונסגרות עסקאות. מצחיקול זמנהוף קרא לשפה שלו "אספרנטו", נגזרת של המילה הלאטינית "sperare", שמשמעותה "לקוות". כמו האספרנטו, תקווה היא לא שפה נפוצה, היא לקט של מלים חרוכות שבני אדם בודדים קוראים בה לעזרה מבין ההריסות. ואף אחד לא מבין אותה, לפעמים היא נשמעת יותר כמו איזו זעקת כאב רחוקה, שריד אבולוציוני לתקשורת חייתית.

אבל פאק איט, כולנו ניסינו לדבר אותה פעם, רצינו להשתמש בה. וכולנו ניסינו להגיע לכפתור האדום, לפני שאמרו לנו לוותר. אבל מסביבנו, איש עם שיער סגול ואיש עם שיער כתום, מוכרים לנו את אותה סחורה שאנחנו לא צריכים עוד ממנה, שיש כמו זבל, ענפי הייצוא והייבוא המובילים של כל מדינה (טוב נו, אולי חוץ מקנדה ואוסטרליה) ואנחנו ממשיכים לקנות ולמכור ולסמן את מקור הסחורה.

לשירת התקווה, הקהל מתבקש להתפזר, אין מה לראות פה.