עשרות נהרגו ומאות נפצעו – רבים מהם ילדים – בהפצצה על ריכוז מורדים בעיר אידליב בסוריה. שנים של אלימות וזוועות במלחמת האזרחים בסוריה, אך הפעם מדובר כנראה בשימוש בגז סארין, ומוות בגז הוא נורא יותר ממוות מפצצה רגילה. לפצצות רגילות כבר התרגלנו, ובזיכרון הקולקטיבי שמור מקום של טראומה גדולה למוות מגז.
עוד באותו נושא:
- מה אפשר לעשות כדי לעזור לאזרחי סוריה?
- החתולים הנטושים של חאלב מוצאים בית חם במקלט ראשון מסוגו
- מרואנדה לסוריה: תמיד השאלה הלא נכונה
הידיעה הזאת הכתה את כולנו בהלם. אחרי שש שנים של מלחמת אזרחים, מאות אלפי קורבנות, ובהם ילדים רבים מספור, וגם מזרחה משם – במוסול שהייתה תחת כיבוש דאעש, נהרגים ונטבחים אזרחים וילדים כבר שנים. כל האזור הוא בית מטבחיים אחד גדול, וקורבנותיו, לא פעם, הם התמימים והקדושים מכולם, הילדים.
ובתוך ים הדם הזה, הבלתי נתפס, המדיר שינה, אנו עושים את האבחנות: גז, לא גז, קרוב אלינו, רחוק מאתנו, וכך מודדים את מידת הזעזוע. בעבורי, כל הילדים המתים לשווא הם ילדים מתים לשווא.
מה שנעשה למענם – ולמען אלפי הפצועים והפליטים – נעשה במשורה ועל פי שיקולי פוליטיים, לא הומניסטים. וכך זה היה תמיד. גם במלחמת העולם ההיא שפוליטיקאים מרבים להשתמש בה במקומותינו לתועלתם.
אני, בת להורים שחוו שואה בילדותם, יודעת – אין גבול לרוע האנושי, אין גבול לשתיקה. אין גבול ליכולת להביט לצד האחר ולראות את העץ הפורח באביב, ולא את עיני הילד המפוחם, המדמם על כסא במרפאה מאולתרת שעלולה בעוד רגע להפוך לעיי חורבות, משום ששום דבר אינו קדוש, ודאי לא חיי אדם, גם לא חיי ילד.
וגם אני שותקת. הולכת לעבודתי, מתאמצת להתפרנס, כותבת את יצירתי בלילות, חולמת על חופשה, דואגת לילדי, שילמדו, שיאהבו, שיאכלו. קל לשכוח, קל להדחיק, הרי אנו חיים כאן, לא שם, והמוות, לא פעם, הוא גם עניין של גיאוגרפיה.
ילדים סורים במחנה פליטים מחוץ לחאלב, דצמבר 2016
ועל אף הטבעת ההולכת ומתהדקת סביבנו מבית, על אף הזעזוע מעוולותינו שלנו, קל לחשוב על ליל הסדר. איפה נחגוג ועם מי, ולאן ניסע, נימלט מחיינו ומהעולם הזה רווי האלימות שבתוכו אנו חיים.
והיום הכל נגלה לעיננו בתמונות צבע, סרטונים שצולמו על ידי קורבנות הזוועות עצמם ואחיהם בסמארטפונים המשוכללים כל כך. הכל ברור, מאומה לא מושתק, לא נחבא מעין. אנו רואים את המראות, שומעים את הקולות.
ואיזה מן עולם הוא זה שעיני ילד מתות אינן משפיעות עליו עוד? איזה מן עולם זה שאינו קם כאיש אחד, ומתגייס למען חיי אדם, למען הילדים?
הרוע קיים בתוכנו. אפשר לדבר עליו. אפשר לכתוב עליו. לצטט את חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע", מאה אלף פעמים, וללכת לאכול שניצל סויה או שווארמה. אבל מה אפשר לעשות? איך אפשר להציל? איך אפשר להשפיע? איך אפשר לצעוק?
מאה יתומים סורים היו מיועדים לאימוץ בארץ. מאה מתוך מאות אלפים. אני חשה חובה להציע עצמי כמאמצת. להכניס הביתה את העדות לזוועה. להתמודד עמה פנים אל פנים. אולי מפני שאמי לא הייתה ניצלת אלמלא טוב ליבם וחסדם של זרים. אולי מפני שאבי לא היה שורד אלמלא כן. אולי מפני שאני יודעת שעל הבודדים האלה העולם עומד.
בכי לא יעזור כאן. דקה דומיה גם לא. ומהי דקה דומיה מול כל החיים האלה שיכלו ללבלב ולהתבגר, לשמוע מוזיקה, לרקוד, ללמוד, להתאהב, להתאכזב, להתקוטט, להתפייס, לרכוש מקצוע, להוליד ילדים, לכתוב ספרים, ליצור אמנות, לראות סרטים, לטייל, לבהות. לחיות? דקה אחת לנוכח כל האימה הזאת?
"והעולם שותק". בקרוב, מיד אחרי מהומת פסח- דממת יום השואה.
השורה התחתונה היא, האם משתלם לנו לצעוק. האם זה משתלם פוליטית, כלכלית? כסף הוא השורה התחתונה. פחד הוא השורה התחתונה. ואני מציעה לא להתהדר בסיסמאות, ולא לשתוק. לתרום כמה שאפשר, לארגונים הבינלאומיים המנסים לסייע. לעשות משהו כנגד אין האונים. וָלא, אנחנו שותפים לאשמה המוטלת על העולם כולו.
ואיך נשיר אנו בני חורין, כאשר לא רחוק מאתנו שבויים בני אדם בסבלם?
ריח אבק השריפה והגז באפינו כבר שנים, אבל אנחנו מסווים אותו בריח אדי האספרסו ופריחת האביב.