יום שלישי, 12 בצהרים, השוק הסיטונאי במזרח ירושלים. טנדרים ומשאיות פורקים סחורה חקלאית טרייה מאזורים שונים בגדה המערבית. "זה מהצפון", אומר הסיטונאי ומצביע על ערימות זעתר עטופות בניילון כחול נצמד. הצפון, מילה רחוקה והררית בדמיון הישראלי הקולקטיבי, הוא אזור ג'נין בז'רגון המקומי. מהצפון הגיעו השבוע גם מלפפוני בלדי ופלפל ירוק כחוש למראה.
כל הנוכחים, קמעונאים ומסעדנים, מחכים למשאית מיריחו. בעונה הזו של השנה, כשבמקומות אחרים קר והיבולים אינם עולים יפה, מגיעים הפירות והירקות הטובים ביותר מאזור יריחו. מעיר התמרים הגיעו השבוע תפוזים קטנטנים נהדרים עם ארומה משכרת וטעם חמוץ-מתוק מאוזן; ראשי כרובית צפופי תפרחות לבנות ("רק שימי עליהן חמאה ותכניסי לתנור", אומר אחד הפועלים); עלי כרובית יפי עורקים כחלחלים משתרגים; וצרורות של בבונג צהוב פרחים.
בין ערימות העלים הירוקים אנחנו מגלים ארגז של שורשים עבים במיוחד, כהים ומכוסים אבק אדמה. גזרים סגולים. כשמקלפים אותם מתגלה בשרם הארגמני-שחור במלוא הדרו האפל. "זה גזרים סגולים מעזה", אומר הסוחר וצוחק בעצמו מגודל האבסורד ומהמילים שאינן עולות לעתים תכופות על דל שפתיו. "אני קניתי אותם בחברון ורק השד יודע איך הגיעו מעזה".
צילומים: רונית ורד ומיכל בוטון
גזרים מעזה. ביקשתי רשות לקחת הביתה שניים. במרץ 2013 ראיינתי לכתבה שהתפרסמה במוסף "הארץ" שתי נשים שכתבו ספר בישול על המטבח של עזה. קצת אחרי פרסום הכתבה ערכנו ארוחה עזתית בהשראת מתכוני הספר בפאב תל-אביבי. באוגוסט 2014 נהרגו תשעה מבני משפחתה של לילה אל חדיד, אחת המחברות, בהפצצות הישראליות. ארבעה מבוגרים וחמישה ילדים, המבוגר שבהם בן 12 והצעיר בן ארבע. לא כתבתי לה אז מילות ניחומים וצער מחמת הבושה. מה כבר יש אפשר לומר? בתום המלחמה, או שמא עוד לפני סיומה, כתבה לי מגי שמידט, שותפתה למלאכת הכתיבה, ושאלה אם אני חושבת שיש מקום לערוך ארוחה עזתית נוספת בתל אביב. דווקא עכשיו. לא עניתי לה מחמת הבושה, וגם כי לא רציתי לומר שאי אפשר כרגע לדבר על עזה בישראל בהקשרים חיוביים, או סתם אנושיים, ושספק אם יימצא מקום שיעז לקחת את הסיכון לנוכח הלך הרוח הציבורי השולט בחברה הישראלית. בטח לא אחרי הפגיעה הכלכלית שספגו כולם במלחמה. עכשיו לא מדברים על עזה ביתר שאת (אפשר לא לדבר ביתר שאת על משהו שלא מדברים עליו כלל?)
***
יום שלישי, שמונה בערב בחנות יין בתל אביב. 12 נשים וגברים מתכנסים סביב השולחן לארוחה שחורה בהשראת הסעודות המקבריות שערך גרימו דה לה רנייר, מחלוצי הגסטרונומיה הצרפתית ומבקר המסעדות הראשון בהיסטוריה. מדברים על המהפכה הקולינרית שהולידה המהפכה הצרפתית; על חייו של בן האצולה הליברלי שחמק מהגיליוטינה – בשעה שניתז דמם של בני משפחתו וחבריו הכתים הוא את אצבעותיו בעסיס תותי עץ – והפך לריאקציונר שקידש את ערכי העולם הישן; ועל קסמיו המפתים של אוכל שחור. אוכלים לחמניות ופוקצ'ות שחורות מדיו דיונים עם חצילים קלויים, סלט עדשים שחורות עם סלק צלוי, אורז בר עם אוכמניות כחולות וצימוקים שחורים; ושותים חמישה סוגי יינות בצבע ארגמן-שחור כבד, מאחורי כל אחד מהם מסתתר עולם ומלואו של יצרנים זעירים העוסקים במלאכתם המסורתית מזה דורות.
סיפרתי להם על הגזר הארגמן-שחור מעזה, זה שראוי היה לעלות אף הוא שולחן המשתה השחור ולא מפסיק לנקר לי במוח. אחד מהם צחק ואמר שאולי הגזרים הסגולים הם טילים בליסטיים, שנורו מעזה, יצאו מהאטמוספירה וחזרו לירושלים. כולם הסכימו שמוזר שגזרים עוברים ואנשים לא, ואז אכלו עוגת קטיפה שחורה ושתו יין קינוח נדיר ונפלא שמיוצר בכמויות קטנות מענבים שיובשו על מחצלות קש.
***
(לסיפור הזה אין מוסר השכל. אין טוב ורע, אין ירושלים מול תל אביב, לא תמיד אוכל עממי נעלה על אוכל עילי וצריכתו של האחרון לא מצביע בהכרח על ניוון מוסרי. ההנחות הצפויות האלה, שמסתתרות בבסיס טקסטים רבים על אוכל, מקוממות אותי. כולם עוסקים בניסיון לייצר הגדרה למטבח הישראלי, אולי זה פשוט מטבח של קונפליקטים. הייתי צריכה לערוך עוד ארוחה בהשראת המטבח העזתי. אולי ביום הבחירות עצמו?).
רונית ורד היא עיתונאית אוכל ובעלת הטור "פינת אוכל" במוסף הארץ