בשנים האחרונות, ויש להניח שגם בשנים הקרובות, כמעט כל מטופל או מטופלת יזוהו כפוסט-טראומתיים, או כמי שסבלו בחייהם מטראומה שיש לה השלכות על תפקודם הנוכחי. טראומה בעברית משמעה חבלה, ומי שמוגדר "בתר-חבלתי" הוא מי שחבלה מסוימת מכלל החבלות שנפשו חוותה מעצבת את התנהגותו, מחשבותיו, מערכת הציפיות, והאמונות שלו ובמיוחד את מערכת היחסים הבין-אישית שלו.
זה לא מפתיע שחוקרים ישראלים בתחום הטראומה הנפשית הם מהבולטים ומובילים בעולם. בעקבות טראומות היסטוריות המועברות מדור לדור וטראומות מתמשכות ומתחדשות ממלחמה למלחמה ישראל היא מכרה זהב לחוקרי טראומה ואזרחיה הם אוכלוסיית המחקר המושלמת. לכך נוספות גם טראומות מחיי היומיום – מהתנהגויות בלתי הולמות, אלימות, חודרניות, ומנצלות (בתחום המיני ובתחומים נוספים).
***
כשאבחנה מסוימת מתחילה להופיע בתדירות גבוהה עולה החשד שמדובר באופנה – כלומר תכתיב לאופן שבו עלינו לנהוג בלבושנו, בבתינו וככל הנראה גם במחלות הנפש שלנו. אופנה היא תכתיב פונקציונאלי שמטרתו להסב את תשומת הלב ולארגן התייחסות מאחדת של התעניינות ומשאבים. בעבר הסימפטומים ההיסטריים היו באופנה וכך גם אנורקסיה והיפר-אקטיביות, וכיום פוסט-טראומה היא האבחנה הכי מעודכנת.
אין מדובר באמירה צינית או כזאת שמטרתה להגחיך את הנושא. כאשר תופעה שלילית מסוימת מועצמת ומובלטת – היא מעלה לתודעה את הצורך הדחוף להביא אותה אל סיומה באמצעות הטיפול בה.
כך, הטראומה היהודית-הישראלית מזוהה ומטופלת היטב. מספר מודלים מוצלחים למדי מאפשרים לסייע למי שהטראומה מפריעה לחייהם. לעומת העיסוק האינטנסיבי בטראומה היהודית-ישראלית בולטים השתיקה בנושא הטראומה הערבית-פלסטינית, ההתעלמות ממנה והיעדר המידע עליה. יש מי שיטען שזו התעלמות מכוונת או פוליטית, אבל היא אינה מאפיינת רק אנשי ימין או מי שעמדתו היא ציונית-לאומית.
מניסיוני כמדריך לפסיכולוגים, בין השאר בסח'נין, מטפלים יהודים וערבים כאחד נוטים שלא לשאול מטופלים ערבים שאלות על אירועי 48'. ההשלכות הנפשיות של פינוי הכפרים הערביים, כיבושם ויציאת התושבים לגלות ביישובים סמוכים או מעבר לגבול אינן נחקרות. כמו כן, לא מבוררות טראומות הנוגעות לחיים תחת הממשל הצבאי עד אמצע שנות ה-60, לחוויית האיום התמידי ולפחד מנקמה או נידוי.
ציפור הנפש, נעמה גולומב
***
ייתכן שחבלות בנפש הערבית אינן נתפסות כמוצדקות או אפילו קיימות על ידי אנשי המקצוע – יהודים כערבים – מפני שאין זה מקובל בחברה הערבית להציף קשיים ולהחצין חולשה.
נראה גם שעוצמת הכאב הבלתי מבורר משתקת, מביכה ומועברת החוצה כהתנגדות לגעת בפצע הנפשי הפעיל כל כך. לא קל להיות ישראלי יהודי, אבל קשה עוד יותר להיות ערבי אזרח ישראל. קשה לאמץ אופנה יהודית, גם אם מדובר ב"אופנה נפשית", במיוחד אם עמדותיך הלאומית – וזהותך הערבית-פלסטינית – ימקמו אותך בתוך תחושות מאבק. במאבק, כידוע, קשה לנוח, להירגע ולהניח לאחרים להשתתף בחרדות, בזיכרונות ובבלבול הנוראי שכל קורבן חש – תערובת של אשמה, בושה, זעם ומרירות.
העובדה שכל אזרח במדינה המותקפת בטרור או בטילים נתון בסכנה, מפתח תגובות חרדה ונפצע נפשית ללא קשר למוצאו ולדתו אינה מקלה על האיש או האישה הערבים, שהודאה בתחושת החרדה או בטראומה שהם חווים עשויה להציג אותם כמי שמזדהים עם המדינה. נראה שמטופלת יהודייה תוכל, למשל, להתבטא בנוחות יחסית על חוויות ההשפלה שחוו הוריה בפוגרום של 42' בעיראק, שהושפע ישירות מהתעמולה הנאצית. המטפלת שלה תוכל בקלות יחסית לזהות העברה בין-דורית של הטראומה, כולל חוויות הפליטות וההגירה המשפילים. אותה מטפלת תתקשה להגיע לתכנים דומים עם מודרכת שלה, שהוריה נולדו למשל בכפר בסה (בצת) ועברו לחיות בכפר יאסיף ושכל חייה היא נושאת את כאב התבוסה של 48', שאביה העביר לה בהתנהגותו כמו גם ביחסו אליה.
***
בעבר, הגדרתו של אדם כסובל מחבלה נפשית כרונית היתה פעולה מתייגת ומדירה. חיילים שהוגדרו "הלומי קרב" אושפזו במחלקות פסיכיאטריות ונפגעי תקיפה מינית הסתירו את סיפורם ואת הסיוטים, הבדידות, החרדה ושאר התופעות הנלוות. כיום יש מערכת תמיכה מיומנת ויעילה למדי לטיפול בפוסט-טראומה. אנחנו רואים בנפגעי טראומה נפשית פצועים לכל דבר. והם רבים והם אנחנו, ללא הבדל דת, גזע, מין, או כל מיון או סיווג שמבחין בין אנשים.
רפי ישי הוא פסיכולוג קליני המתגורר בגליל, עוסק בטיפול בילדים ובמבוגרים ומדריך מטפלים
