אז ירדנו בשדרות ח"ן, אוחזים יד ביד, היא בת 10, אני בן 38. שנינו גרושים. היא מכורח, ואני אולי גם. באופן טבעי, לנוכח הבחירות הקרבות, התחלנו לדבר קצת פוליטיקה. אז מה את חושבת על הנאום של ביבי באמריקה, שאלתי אותה. אני חושבת שזה ממש לא משנה, אמרה. משהו בנימת הקול שלה השתנה מעט. הדיבור שלה לרגע זרם אחרת איכשהו. היתה בו איזו מנגינה זרה. אבל שהיא גם מוכרת. רק לא ממנה. ולא מהבית. כלומר, זה שהיה הבית שלנו.
"תראה", היא הסבירה, "האמריקאים אין להם מושג. הם לא חיים פה עם הערבים. מה אובמה יודע, הוא לא יודע כלום".
"איך את יודעת מה אובמה יודע, ומה הוא לא יודע?" שאלתי אותה בסקרנות כנה, הרי היא בת 10, ומאיפה לה באמת.
עוד פעם היא פותחת את דבריה במילה הזאת: תראה. "תראה", היא אומרת, "אני לא שמאלנית. הם הפסידו ועכשיו הם צריכים לשלם, ושישתקו. אם אני הייתי מפסידה, הייתי לפחות שותקת אחרי זה. לא מגיע להם כלום על זה שהם מתחילים מלחמות ואז מפסידים. ככה זה, כשמפסידים משלמים".
***
"זה לא כזה פשוט", אמרתי לה, למרות שהיה טעם רב בדבריה, "הם הרי חיו כאן קודם, ואתה לא יכול לצפות ממי שראה איך לאורך מאה שנים לוקחים לו את הבית והבאר והזיתים, שפשוט ישב וישתוק". "תראי", אמרתי לה, משתמש באותו פתיח שלה, "אם יום אחד הייתי מחליט לאמץ ילד מהרחוב ונותן לו לגור בחדר שלך, וכעבור זמן מעביר את הארון שלך לרשותו, ואת הצעצועים שלך אליו, ובסוף גם נותן לו לישון במיטה שלך, לא היית מסכימה לזה, נכון?"
"קודם כל, אתה לא גר איתנו, אז אתה גם לא יכול להכניס אף אחד לחדר שלי", היא אמרה בחריפות, "אבל חוצמזה, זה בכלל לא קשור. כי הם התחילו את המלחמה. אנחנו נתנו להם הכל והם יורים עלינו טילים. ואם נותנים להם עוד כסף לאוכל ולספורט, אז הם רק קונים עוד טילים בשביל לירות", היא ירתה את כל הרצף הזה תוך שהיא מנפנפת את ידיה למעלה ולצדדים. ובקול רם מאוד, כמתקשר זועם בתוכניות הבוקר של הרדיו.
"אני חייב, ילדה, שתסבירי לי מה זה", אמרתי לה, מחקה בפניה את נפנופי הידיים הנסערים. "ולמה את צועקת גם, אני ממש פה קרוב אלייך". ובתום לב שאלתי אותה: "ממתי את מדברת ככה בכלל?"
ציור של ילדה בכיתה א' משדרות. מקור: ויקיפדיה
"כי אתה לא קולט, אתה כמו כל השמאלנים. מה, אתה מעדיף את הילדים של החמאס בעזה על הילדים פה בישראל? מה, רק בגלל שלנו יש רצפת ברזל…"
"כיפת ברזל", תיקנתי אותה, אבל ברוב קשב ולא בסרקזם, כי באמת ניסיתי להבין מאין כל זה בא, ומי זה שמדבר מתוך גרונה של הילדה שלי. כי היתה שם איזו אישיות לגמרי חדשה לי.
"אוקיי, כיפת ברזל. כן. מה, אם היה להם כיפת ברזל, אז הם היו מרחמים על הילדים שלנו?" היא שאלה בפאתוס שלא היה מבייש את נואם הכיכרות מנחם בגין.
"אבל חמודה, כיפת ברזל זה כלי של הגנה, לא של התקפה".
"לא משנה, אז נגיד טעיתי, בסדר. אבל אתה מבין טוב מאוד מה אני אומרת. שאם היו להם כל כלי הנשק שלנו יש, אז בטח שהם לא היו מרחמים. אם לנו לא היה כיפת ברזל, אז גם אצלנו היו מתים כל הילדים. על זה חשבת?"
"אז נגיד שהם יותר גרועים מאיתנו", ניסיתי להגיד לה, "נגיד שאנחנו טובים ויפים והם אכזרים ומכוערים, עדיין בסופו של יום אנחנו נצטרך לחיות איתם. הם פה, אי אפשר סתם להעלים שני מיליון אנשים בעזה. מיליון וחצי בישראל. סך הכל איזה שישה מיליון ערבים פלסטינים. מה תעשי איתם?"
"באמת יש כל כך הרבה?" היא שאלה, מעבדת מחדש את הנתונים. "תראה", היא צברה עזוז מחודש, לעוד סיבוב, "אם זה או אני או הם, מה אכפת לי לאן הם ילכו, שילכו לערָבְיָה מצדי. אני מעדיפה אותי. אתה מבין. רק לסמולנים זה לא ברור".
***
ואני כותב "סמולנים" כי בשלב הזה אני כבר מתחיל ממש להפנים שהבת שלי, תכולת המבט, יפת העיניים, שאני מת עליה, היא ממש כאחרונת הטוקבקיסטים: "מתי בדיוק החלטת שאת ימנית?" אני מנסה קצת לראיין אותה, ללמוד אולי את הדמות הזאת הזרה שעומדת מולי, צועקת ברחוב, מסבירה לי, בתנועות ידיים תקיפות ובמנגינה עממית, את הידוע לכל והמובן מאליו, שרק אני לא קולט.
"תראה", היא חוזרת בסגנונה החדש, "אני תמיד הייתי ימנית. אף פעם לא חשבתי שהערבים רוצים באמת שלום. אבל עכשיו, כשהם התחילו לירות עלינו טילים, אני בטח לא ירחם עליהם יותר בחיים".
טועים אלה שחושבים שבצוק איתן לא הושג דבר. שקודם הרסנו, ושעכשיו נשלם. צוק איתן בכלל לא היה מלחמה מול החמאס. לחמאס זה לא ממש הזיז. צוק איתן היה מערכה פנימית על הנפש והתודעה הישראלית. ואין מה להגיד, את התודעה הם צרבו יופי. את זו של בתי הקטנה, לפחות.
אורין מוריס הוא מבקר ספרות ב"מקור ראשון" ו"הארץ"