שבועון מק"י "זו הדרך" תופס מקום משמעותי בחיי. עשיתי אתו היכרות כבר עם הופעתו לראשונה, ב-23 באוגוסט 1965, ובהמשך גם תרמתי לו פה ושם רשימות ומאמרים.
הוא היה הבית הפוליטי-תרבותי של דוברי העברית בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית, אשר בפילוג שהתרחש בה באותו חודש, לא התפתו להצטרף לזחילה המבישה של הח"כים שמואל מיקוניס ומשה סנה וחבריהם לעבר הקונצנזוס הציוני בכסות של "קומוניזם לאומי".
חלפו פחות משנתיים, והגיע מבחן הבגרות של שוחרי השלום והשותפות היהודית-ערבית: ביוני 1967 פתחה ישראל במלחמה שתוצאתה היתה הקמת אימפריה שהשתרעה מגדות תעלת סואץ ועד לחרמון. קשה להמחיש למי שלא חי אז את אווירת האקסטזה הלאומנית, את ההתרפסות הציבורית לרגלי הצבא המנצח ואת הקרנטינה שהוטלה על הקומוניסטים (שכונו אז רק"ח) שהזדעקו נגד המלחמה, קראו לכיבוש בשמו ותבעו לפנות מיד את השטחים הכבושים. והיה גם מחיר: באוקטובר של אותה שנה דקר פעיל של מפלגת חירות (שממנה צמחה תנועת הליכוד) את מאיר וילנר, אז מזכ"ל מק"י, ופצעו קשה.
מלחמת יוני 1967 היתה גם המבחן הפוליטי המשמעותי הראשון של "זו הדרך", והוא עמד בו בכבוד. השבועון התייצב מהרגע הראשון נגד המלחמה ותבע את נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. זמן קצר לאחר שוך הקרבות, יצאו כתבי העיתון לדווח על הכיבוש כפי שהוא נראה בעיני הנכבשים.
העיתונות העברית הצטרפה כמעט כולה לקרנבל "שחרור שטחי מולדת". רק "זו הדרך" פרסם אז רשימות מפרי עטה של עו"ד פליציה לנגר, המשפטנית הישראלית הראשונה שהגנה על האוכלוסייה הנכבשת בבתי דין צבאיים, וכתבות מעזה ומהגדה שכתב יוסף אלגזי לאחר ביקורים ושיחות עם פלסטינים.
מאז 1965 הופיעו 2,500 גיליונות של "זו הדרך" – הישג ראוי לציון של צוות מסור, של כותבים אכפתיים ושל קוראים נאמנים. "זו הדרך" הוא כיום העיתון המודפס היחיד בשפה העברית, המבטא את עמדותיו של השמאל העקבי היהודי-הערבי. גיליונות "זו הדרך" הם אוצר בלום של היסטוריה פוליטית וחברתית-תרבותית, יומן המאבקים הרבים של העובדים, של קורבנות האפליה הלאומית והמגדרית ושל השמאל. ייזכרו לטובה גם משוררים וסופרים, ציירים ומאיירים, שפרסמו בו את יצירותיהם: מרדכי אבי-שאול ואריה דקר, מחמוד דרוויש וסמיח אל-קאסם, דן אלמגור ורות לוין, גרשון קניספל ורות שלוס ורבים אחרים.
אשר למעורבותי בשבועון, הרי את קרביו העריכתיים, את הקשיים והאתגרים בהוצאתו לאור מדי שבוע, הכרתי מקרוב רק משהוטל עלי ב-1983 למלא את מקומו של יהודה אונגר, אז העורך הראשי, שמת מיתה חטופה. בתפקיד זה התמדתי עד 2011, ואת מקומי ממלא כיום ההיסטוריון ד"ר אפרים דוידי.
זכיתי לעבוד עם עיתונאים מופלאים, שהקדישו את חייהם לדיווח ישיר על מאבקי עובדים ועל שביתות במפעלים ברחבי הארץ; על "יום האדמה" 1967 ועל ההפגנה שנערכה בו ביום בתל אביב במחאה על הרג שישה מפגינים; על המצב בשכונות ובערי פיתוח ועל המאבק של הפנתרים השחורים כבר מראשיתו; על המודרות והמודרים ועל לוחמי חירות ושוויון ברחבי העולם.
מול התופעות המאיימות של התלהמות וגזענות וכאשר התקשורת הכתובה והאלקטרונית התמסחרה ברובה – בולט "זו הדרך" עוד יותר בייחודו כשבועון מפלגתי שמאלי. הוא מביא לקוראיו ניתוח מעמדי אמיץ המתחשב במורכבות החברה והפוליטיקה, ומסביר בסבלנות שלא עבר זמנם של המאבק לשלום הצודק והיציב, לצדק חברתי, לשוויון, לדמוקרטיה ולסוציאליזם.
מאז החל "זו הדרך" את דרכו, התנאים להוצאתו לאור לא נעשו קלים יותר. לכן יש בנו קורטוב של גאווה, כשאנו מוצאים בעצמנו את הכוח לציין את 50 שנות הופעתו. ברשותכם אביא פרטים על מה שצפוי:
בתחילת ספטמבר ייצא לאור גיליון חגיגי של "זו הדרך", שיכלול מאמרים, רשימות, שירים וקטעי פרוזה, וכן איורים של אמנים נודעים: דוד טרטקובר, דוד ריב ויעקב גוטרמן.
מחר ב-11:30 יתקיים בסינמטק תל אביב אירוע לציון יובל "זו הדרך". במסגרתו יוקרן הסרט התיעודי "אני אחמד" ויתקיים רב שיח בנושא "חופש העיתונות בין הון לשלטון". ישתתפו בו ח"כ עאידה תומא סולימאן (חד"ש), שהיתה העורכת של היומון בשפה הערבית "אל איתאחד"; עדאל עמר, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ועוד. את הרב שיח ינחה עורך השבועון, ד"ר אפרים דוידי. יחתום את האירוע צמד זמרים במופע מוסיקה חדשה שהלחין גיא לוי לשירי המשורר אלכסנדר פן – הזדמנות לציין מלאות 80 שנה לפרסום "נגד!", הפואמה הנודעת שכתב פן. הכניסה חופשית וכולם מוזמנים.
אני רוצה לקוות שהתופעה הפוליטית-תרבותית ששמה "זו הדרך" תמשיך להתקיים עוד שנים הרבה. למבקשים לקרוא את הגיליון השוטף של השבועון וכן גיליונות קודמים, כתובת האתר היא: www.maki.org.il