כבר מתחילתו של גל האלימות הנוכחי עמדו פרשנים על הבדלים בינו לבין מאבקים אלימים קודמים, בין השאר על חלקן של נשים במאבק, התיעוד המפורט של האירועים והשימוש בנשק קר – מסכינים ואלות ועד חפצים מוזרים כמו קולפן או נונצ'קו – הן לשם ביצוע הפיגועים והן לשם ההתגוננות.
אך דווקא המאפיין החשוב ביותר, ממנו נובעים כל השאר, ושלו ההשפעה המסוכנת ביותר – נאמר כבדרך אגב: במאבק האלים הנוכחי השימוש באלימות הועבר מידי הממסד (הן הישראלי והן הפלסטיני) לידי האזרחים, והאחריות לביטחונם האישי של אזרחי ישראל הועברה מידי הצבא והמשטרה לידי האזרחים.
בחינת התופעה בממד היסטורי איננה מפתיעה, שכן המאבקים האלימים בישראל, כמו ברוב המדינות, עברו רדוקציה משמעותית, ממלחמות בין צבאות סדירים למלחמות מול ארגונים חמושים. על כן אין זה מפתיע שהשלב הבא באבולוציית הלחימה הינו לחימה מול אזרחים ולא מול ארגונים.
אך תופעה זו, כאמור, איננה מתרחשת רק אצל הפלסטינים; גם אזרחי ישראל ניצבים – או מוצבים – כקו ההגנה הראשון אל מול התקפות הטרור, כשהממסד הפוליטי והצבאי מורה להם להתחמש ולהתגונן באופן פרטי ולא לסמוך על הביטחון שמספקים הצבא והמשטרה. כי מה טבעי יותר לממשלה מלעודד אזרחים לספק לעצמם ולמדינה שירותים אשר הממשלה מודה שהיא אינה יכולה לספק בעצמה?
במלים אחרות, על מערכת הביטחון עוברת אותה הפרטה שחוו מערכת החינוך והבריאות, שוק האנרגיה וההון, שכן אם זה עובד כל כך טוב בתחומים אלה, מדוע לא לקיים שוק חופשי גם לביטחון? מדוע שלא יפטרלו להן על גבול הצפון או עזה, בשטחים או בנגב, פלוגות חמושות, פרטיות, המספקות למדינה "שירותי ביטחון" ללא כאב הראש שגורמת פלוגה שנוטשת קו במחאה או הנזק מתמונות של חייל מכה פלסטיני? במקרה כזה לא יהיה צורך בחקירת מצ"ח או מח"ש, רק העברת בכיר כזה או אחר מתפקידו בחברת Barak Security Holdings (ותסמכו עלי, ככה יקראו לחברה).
אמנם מערכת הביטחון כבר חוותה בעשור האחרון אי אלה הפרטות. הבולטות שבהן היו ההחלטה להקים בית סוהר פרטי ב-2004 (החלטה שבג"ץ פסל ב-2009 בגין פגיעה בלתי מידתית בחירותם של האסירים), והפעלת מחסומים בין ישראל לרשות הפלסטינית באמצעות חברות אבטחה פרטיות (2003). אך החלטות אלה, בניגוד למקרה הנוכחי, עוסקות בשולי מערכת הביטחון ולא במרכזה; בשירותים שאין בהם צורך להפעיל אלימות ממשית; ונבעו בין השאר מהשאיפה לדה-מיליטריזציה של המחסומים ושל בתי הכלא באמצעות הפעלתם באמצעות מסגרת אזרחית1. לעומת זאת, ההפרטה הנוכחית של השימוש באלימות מתרחשת בלבת הפעילות הביטחונית, מעודדת שימוש אינטנסיבי באלימות ואינה שואפת "לאזרח" את הפעילות הצבאית. להיפך, באמצעותה מגויסת החברה האזרחית לשורות הצבא והמשטרה.
צריך להתריע, בכל זאת יש הבדל מהותי בין ביטחון לתחומים אחרים. אפילו הליברלים הרדיקליים ביותר גורסים שעל המדינה להחזיק בידיה את הסמכות הבלעדית להפעלת האלימות ושמירת הביטחון. מאדם סמית, אבי הכלכלה המודרנית וממציא תיאוריית היד הנעלמה שטען שלמדינה שני תפקידים בלבד – שמירת הביטחון ובניית תשתיות; דרך מקס ובר, אשר מגדיר את המדינה כטריטוריה שבה יש לממשלה מונופול על שימוש באלימות; ועד מילטון פרידמן, שהביא את בשורת ההפרטה-של-כל-דבר לכל מקום בעולם. כולם מסכימים: הפרטת הביטחון היא מתכון לאסון.
בדקות שבהן אני מסיים את כתיבת המאמר, מדווחים הכתבים על הפיגוע הנורא בבאר שבע, על הירי בשוגג בזרהום הפטום ועל הלינץ' שביצע בו המון זועם; כמה ימים לפני כן הרג שוטר אזרח ישראלי שאיים לפגוע בו; מאז תחילת סבב האלימות דווח על מאות פעולות אלימות של יהודים כלפי פלסטינים, בישראל ובשטחים; ובשבוע האחרון תופס הדיון לגבי הלגיטימיות של פגיעה במחבלים אחרי "נטרולם" מקום נכבד בשיח הציבורי.
על אף ההבדלים בין דוגמאות אלה, המשותף לכולן הוא שהן לא היו מתרחשות בסביבה של הפעלת כוח מרכזית, מאורגנת ומוסדרת על ידי המדינה. השימוש המבוזר באלימות מזין אותן באמצעות עידוד האזרחים לשאת נשק ולהגן על עצמם, על אחרים ועל המדינה, ללא נהלים מוגדרים של פתיחה באש וללא אימון מתאים.
המשך הפרטת הביטחון עתיד לגבות קורבנות רבים נוספים, לערער את ריבונות המדינה ולסכן את יציבות החברה בישראל.
שחר צמח הוא יועץ כלכלי