במשך שנים הפליא ציפר בהטרלה על גבי הבמה הסובלת הכל שניתנה לו ב"הארץ". הוא פרסם טורים אירוטיים על שרה נתניהו, אירח אותה ואת בעלה בביתו והרגיז במאמץ מכוון את כל מי שמחזיק באיזושהי דעה על מוסר, פוליטיקה, נכון ולא נכון. את רמות העיצבון והמופרכות של הדעות שלו בנה ציפר בהדרגה במשך שנים, עד שהצליח להביא אותן לשיא בטור שפרסם ביום שישי שעבר תחת הכותרת "הדרישה מאייל גולן לגלות מוסר מוכיחה: החברה הישראלית חסרת תרבות". בטור הציע להקל על אמנים לממש כל גחמה מינית וכוחנית בשם האמנות.
שלא כמו בטוריו האירוטיים על הגב' נתניהו, הפעם חיכו לו בצד השני נשים. ביניהן היו גם כאלה שנפגעו מ"אמנים" כאלה ואחרים וגם כאלה שראו אחרות נפגעות, בנות-של ואמהות-של, ואפילו גברים שעבורם ההטרלה התורנית של ציפר הייתה סדין אדום. אנחנו מוכנים לסבול דגל בתחת בשם האמנות כל עוד מי שתוחב את הדגל לישבנו הוא אדם בוגר שעושה את מה שהוא עושה במודע ומתוך בחירה. מלת המפתח, אגב, היא בחירה. אנחנו כבר לא מוכנים לסבול עידוד אקטיבי לניצול ואלימות מינית שבהם אין לקורבנות בחירה אמתית וחופשית.
משהו, כנראה, קרה. אולי היו אלה הקריאות לפטר את ציפר מפסטיבל השירה במטולה, אולי תגובת הקהל בוועידת התרבות של "הארץ" (אותה ועידה שחוץ מציפר כמרצה כללה גם דגל בישבן והשלכת תפוזים לעבר הקהל, במעין מאסה קריטית של וולגריות, גועל ותת-תרבות שהתעטפו באיצטלה של תרבות נשגבת) או אולי גל של ביטולי מנויים של אנשים שבאמת נמאס להם "להשקיע במוח שלהם" ולקבל בתמורה הטרלות מתאמצות של ציפר. בכל מקרה, היום נפל דבר וציפר פרסם טור אחרון שאחריו יסתפק בתפקידו כעורך התרבות של "הארץ" בלבד.
היה משהו מכמיר לב בהתנצלות. לא רק בטור שבו התעקש שלא הוא "האמתי" כתב את הטור אלא מעין "מסיכת ליצן חצר" שעטה על עצמו, אלא גם בראיון קורע הלב אצל רזי ברקאי. החרטה של ציפר נשמעה כנה, אנושית. משהו בשריון הליצני שלו נשמע סדוק.
כל זה לא הפריע ל"הארץ" לחגוג את פסטיבל ציפר באינספור טורי דעה: ציפר צדק מול ציפר טעה, האם ציפר צריך ללכת הביתה או שמדובר בגדול הסאטיריקנים הישראליים.
אם האינסטלטור שלי נותן אחריות על תיקון שביצע, אפשר היה לצפות מעיתון "הארץ" לתת אחריות דומה על ציפר. אילו "הארץ" היה עושה את תפקידו הבסיסי ועורך אותו החוצה, הטור שעורר את פסטיבל הציפר, לא היה רואה אור כלל. במקום זה פרסם אלוף בן מכתב מתייפייף שבו האשים את כולם בהסכמה שבשתיקה עם תרבות האונס. את כולם חוץ מציפר, כמובן.
ציפר מציב מראה מאתגרת מול כולנו, הסביר בן, והעמיד את גולן בשורה אחת לצד וודי אלן ורומן פולנסקי. כדי לא להיחשד כמי שנתלה באילנות גבוהים מדי, השווה את גולן גם לזהר ארגוב ודרש מאתנו להודות שכולנו מפרידים את היצירה מהיוצר. כאילו שאם היינו אידיוטים בעבר אסור לנו באיסור חמור להתחיל עכשיו לחשוב ולדרוש יותר מהאמנים שלנו. ההתגייסות של אלוף בן הייתה מקסימה ממש, והיינו יכולים להאמין לה אלמלא היה זה אותו אלוף בן שהדיח את ציפר ובכך שמט את הקרקע מתחת לטיעון שלו עצמו, כשאישר לעצמו לשנות את דעתו ולהגדיר מחדש את הסטנדרטים שעל פיהם הוא פועל.
"הארץ" קוטף את פרחי הטראפיק למרות שהיה בכוחו לעצור את צונאמי-ציפר ולמנוע ממנו להתרסק מולנו ברעש ובכאב בריאליטי העיתונות של העיתון של היפים והנכונים. הטור עדיין באוויר. שנים אחרי שסערת ציפר תשכך אפשר יהיה לגשת למלים הפוגעות, הקשות, הבלתי-אנושיות האלה ולקרוא שוב ושוב ש"עמים בני תרבות יודעים שכדי שתהיה אמנות, וכדי שהיצירה תשגשג, יש להעניק לאמנים פריבילגיות וחירויות מוסריות שאין לבני אדם אחרים".
ציפר לקח אחריות, מה אתכם שם ב"הארץ"?