שעות לפני משחק גמר גביע הטוטו בין הפועל תל אביב לבית״ר ירושלים, פרסמה המשטרה סרטון תחת הכותרת "מצאו את ההבדלים", שבו הוצגו זה לצד זה קטעי וידאו של אוהדי הפועל תל אביב משליכים פירוטכניקה בדרבי, לצד תיעוד של פלסטינים בירושלים המזרחית משגרים זיקוקים. התגובות לסרטון היו חריפות, ובצדק. רבים מהאוהדים, אוהדות והנהלת הפועל, לצד דמויות נוספות מעולם הכדורגל, גינו את ההשוואה, וחלקם אף קראו להחרים את המשחק – לא כמחאה סמלית בלבד, אלא מתוך הבנה שיש כאן סכנה ממשית לחיים.
אבל אולי הפעם, מערך הדוברות המגויס של בן גביר דווקא עשה לנו טובה, כשהוא הציג בצורה פשוטה וברורה את מנגנוני הדיכוי שמשמשים את זרועות הביצוע של הממשלה.
כאשר מפקד מחוז חוף מכריז שאצטדיון ״יהיה בסיס צבאי", כדאי לנו להקשיב לו: הוא מספר לנו על מה שקיים כבר שנים במרחק נסיעה לא גדול, רק שעכשיו זמן הנסיעה מתקצר
ההשוואה שמציע הסרטון היא כפולה: הראשונה, משווה את הצדדים – מציבה את אוהדי הפועל באותו דימוי שבו החברה תופסת את הפלסטינים, כדמון שיש להכניע. השנייה, משווה את האלימות – חושפת קווי דמיון בין הפרקטיקות שמופעלות כלפי אוהדים לבין אלו שמופעלות בכל רגע כלפי פלסטינים החיים תחת כיבוש כמעט שישים שנה. אלא שכאן טמון העיוורון של מזדעזעי הסרטון: מול ההלם שמעורר החלק הראשון, אנחנו בוחרים סלקטיביות בחלק השני.
בן גביר לא המציא את הדיכוי
קשה לנו להישיר מבט אל האלימות הממוסדת המופנית כלפי השוליים, כי היא מחייבת צעד גדול בהרבה – הכרה בכך שהמאבק שלנו במגרשים קשור קשר הדוק למאבק רחב יותר נגד דיכוי וגזענות.
ישראל מנהלת את חיי הפלסטינים במטרה אחת – דחיקתם וייהוד המרחב. זו אינה תקלה – זו מדיניות שמעמיקה שליטה ומייצרת מציאות בלתי הפיכה
כאשר מפקד מחוז חוף מכריז שאצטדיון ״יהיה בסיס צבאי", כדאי לנו להקשיב לו: הוא מספר לנו על מה שקיים כבר שנים במרחק נסיעה לא גדול, רק שעכשיו זמן הנסיעה מתקצר. נכון, בן גביר עושה סיבוב פוליטי על גבם של אוהדים ואוהדות, אבל מנגנוני הדיכוי היו כאן הרבה לפניו.
כמעט 40% מתושבי ירושלים חיים תחת אפליה ונישול מתמשכים. המדינה והמתנחלים כבר מזמן הפכו לחברים הטובים ביותר: חונקים את השכונות הפלסטיניות באלימות, גוזלים קרקעות, מונעים פיתוח תשתיות, רומסים את חופש הביטוי וההתארגנות וזה רק קצה הקרחון. מאז 1967 ישראל מנהלת את חיי הפלסטינים במטרה אחת – דחיקת האוכלוסייה וייהוד המרחב. קצרה היריעה מלפרט את מנגנוני הדיכוי הממוסדים, אך די לומר שזו אינה תקלה – זו מדיניות שמעמיקה שליטה ומייצרת מציאות בלתי הפיכה.
אין התנגדות נקודתית
ההתנגדות לא יכולה להיות נקודתית או מותנית בקרבה האישית; היא חייבת להיות עקרונית, חוצה גבולות, ומכוונת לכל מופע של אלימות משטרתית באשר הוא. זו אינה רק דרישה לשינוי התנהלות במשחקי כדורגל – זו דרישה לשינוי עמוק של יחסי הכוח בחברה שלנו. אי אפשר לראות אלימות משטרתית בספורט כתופעה מבודדת, או תוצר של רגע פוליטי חולף; היא נטועה בהיסטוריה ארוכה של פרקטיקות דכאניות כלפי קבוצות מוחלשות – ובראשן פלסטינים.
פעולות אלימות יש לגנות ואין להם מקום. אבל אל לנו לייצר סימטריה שתאפשר להסית את המבט מיחסי הכוחות האמיתיים.
הבעיה אינה רק באלימות המשטרתית, אלא בעצימת העיניים שמאפשרת לה להתקיים. כל עוד נמשיך להתעלם – מתוך נוחות, מתוך תחושת "זה לא שלי" – נישאר חלק ממערכת שמנציחה דיכוי וגזענות. אם נרצה לפרק את האלימות, עלינו לדרוש מעצמנו ומהסביבה להפסיק לשתוק ולהתחיל לפעול: לא רק כשהאלימות פוגעת בנו, אלא גם כשהיא מופעלת על אחרים. התנגדות אמיתית אינה מסתפקת בתיקונים קוסמטיים; היא מחייבת שינוי עמוק, שמאתגר את יחסי הכוח ומחבר אותנו למאבק רחב יותר על צדק ושוויון.
הכותב, יותם רוטפלד, עובד במחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח