אם יש היום קונצנזוס בחברה הישראלית, הרי שהוא סביב הסכמה על כך שהלחימה בעזה מתנהלת אך ורק ממניעים פוליטיים. האמנם? איש לא קונה את הטענה שניתן להביס את חמאס ובו בזמן גם להחזיר את החטופים. כבר למעלה משנה איש לא קונה זאת, גם לא בימין העמוק ביותר. ההבדל היחיד הוא שהיום, בין אם זה נאמר במפורש ובין אם במשתמע, מבחינת הממשלה החטופים שנותרו בעזה הם נזק אגבי ותו לא.
חודשיים בהם ישראלים ופלסטינים הצליחו, בין פעימה לפעימה, להכניס מעט אוויר לריאות נראים היום, שבוע מאז צה״ל חידש את הלחימה בעזה, כמו חלום רחוק. מתבקש עד שכבר מיותר לומר שהמניעים ליציאה למבצע, המסכן 24 חטופים שלפחות ערב המתקפה הוגדרו חיים, אינם מבצעיים ובטח שאינם קשורים בחטופים.
הפסקת האש לא הייתה טובה לנתניהו. השקט איפשר לנו לחשוב, לכעוס, לבקש תשובות. הוא צריך אותנו כואבים, אבלים, תשושים מלילות ללא שינה, טרוטי עיניים בחדרי מדרגות באישון ליל
אגביים יותר הם מאות האזרחים הפלסטינים שנהרגו מתחילת המתקפה, בעצמם נזק אגבי ללחץ הצבאי על פקידי חמאס, שבהעדר הישגים צה״ל משקר לגבי התפקיד שמלאו בארגון. כך למשל בדיווח של דובר צה״ל ביום ראשון על חיסול ראש ממשלת חמאס בעזה שגבה את חייהם של עשרות אזרחים פלסטינים. בדובר צה״ל שכחו רק לציין שאין ולא היה מעולם תפקיד כזה ברצועה. בטח לא בחמאס.
אם לא מדובר בלחץ צבאי לצרכים מבצעיים או אסטרטגיים, בטח לא לחץ צבאי שנועד להחזרת חטופים, אז וודאי, חושבים רבים בציבור, הסיבה היא פוליטית: שימור הקואליציה והמשך שלטון הימין. יש בכך היגיון – עם כל נשימה שנשמנו, הלכה והתהדקה טבעת החנק סביב צווארו של נתניהו. הוא נאלץ להתמודד עם עדויות חטופים שסיפרו על מחיר ההפקרה; עם גופות ילדים וקשישים שנחטפו חיים והלוויותיהם ההמוניות; עם תחקירי צה״ל; ועם דרישה עיקשת להקמת ועדת חקירה ממלכתית.
הפסקת האש לא הייתה טובה לנתניהו. השקט איפשר לנו לחשוב, לכעוס, לבקש תשובות. הוא צריך אותנו כואבים, אבלים, תשושים מלילות ללא שינה, טרוטי עיניים בחדרי מדרגות באישון ליל. צריך שנהיה חרדים לגורל אחינו בעזה, כשבממשלה הח״כים החרדים בוזזים את שאריות התקציב שעוד נותרו אחרי הוצאות המלחמה והגירעון.
תרמית טרמאפ
בבוקר לאחר תחילת המתקפה שר החוץ גדעון סער אישר שטראמפ נתן למתקפה אור ירוק, זאת רק כמה ימים לאחר שמשלחת שורדי שבי ״טריים״ נאלצה להיגרר אל הבית הלבן ולהתחנן על חיי חבריהם שנותרו מאחור. אמרו לו שהוא היה התקווה היחידה שלהם בשבי, בתקווה שגם הפעם הוא יהיה הנשיא הבלתי צפוי, ״תומך ישראל״, המשוגע, שרק הוא יכול להשפיע על המשוגע שלנו. לפני שהספיקו לומר ״וויטקוף״ צה״ל החל להפציץ את חבריהם ברצועה. אלא שלא היה להם סיכוי. מלכתחילה לא טראמפ הוא זה שגרם לעסקה לצאת לפועל, צריך לשים לתרמית הזאת סוף.
כפי שאמרו שוב ושוב בכירים במו״מ, פרטי העסקה נותרו פחות או יותר דומים לאלו שהושגו לגביהם הסכמות כבר בפברואר 2024 – שנה לפני שיצאה לפועל. לפחות 35 ישראלים שנהרגו בשבי יכלו לחזור חיים. מתווה ביידן של חודש מאי לא חידש הרבה, שכן מבחינה מהותית ההסכם עוצב על ידי נתניהו, שהתעקש על עסקה בשלבים ובפעימות – כלומר על הסכם שניתן יהיה להפר. מלחמה שניתן יהיה להמשיך. ידענו את זה, כתבנו את זה, אמרנו את זה, צעקנו את זה ברחובות.
העסקה נחתמה ביום הראשון לכהונתו של טראמפ מסיבה אחת פשוטה – נתניהו מראש העניק לטראמפ את ההישג של שחרור החטופים כמתנה. הוא המתין לתוצאות הבחירות האמריקאיות, ומשראה שההימור צלח חיכה עד כניסתו לבית הלבן – חלילה שלא ביידן יקצור את התהילה. בתמורה נתניהו הוזמן לוושינגטון, שם נפגש עם טראמפ, ועל הדרך גם עם בנו ואשתו ששהתה לפני כן שלושה חודשים מסתוריים במיאמי, וחזרה איתו ארצה.
לפי מכון יפעת למחקרי תקשורת, מאז שנתניהו צייץ בשבוע שעבר על ״דיפ-סטייט של השמאל״, צנח מספר האזכורים למאבק משפחות החטופים בתקשורת בשני שליש. לכאורה עוד טקטיקה מדהימה של נתניהו, שאולי כבר לא חזק מול החמאס ובטח לא מר כלכלה, אבל אולי לפחות ״גאון תקשורת״?
לאחר הביקור נתניהו זכה לספינים על טיהור של עזה מפלסטינים, חידוש הסיוע הביטחוני מארה״ב, יד חופשית בכל האיזור – מסוריה ועד תימן, ולראש נקי מדאגות על אמברגו נשק או סנקציות בין-לאומיות. מעל הכל נתניהו קיבל הסחת דעת ציבורית בקנה מידה עולמי, כזו שיכלה להוריד ממנו את גובה הלהבות שכבר החלו לגרום לו להזיע.
לא פוליטי ולא במקרה
לפי מכון יפעת למחקרי תקשורת, מאז שנתניהו צייץ בשבוע שעבר על ״דיפ-סטייט של השמאל״, צנח מספר האזכורים למאבק משפחות החטופים בתקשורת בחצי. לכאורה עוד טקטיקה מדהימה של נתניהו, שאולי כבר לא חזק מול החמאס ובטח לא מר כלכלה, אבל אולי לפחות ״גאון תקשורת״? הרי השיח שינה כיוון. הביקורת תדעך. אולי הוא אפילו ירוויח עוד שנה שלמה עד שלב ב׳. נותרו רק שומרי הסף מבית, ובראשם בג״ץ. בהם בדיוק הוא מטפל כעת.
ביום ראשון שעבר זימן נתניהו את ראש השב״כ רונן בר, והודיע לו על פיטוריו. בתחילת השבוע הוא גם החל בהליך להדחת מי שאמונה על המשפט הפלילי שמתנהל נגדו, היועמ״שית גלי בהרב מיארה. ביום חמישי הקרוב יצביעו הח״כים על השינוי בהרכב הוועדה לבחירות שופטים, שתהפוך פוליטית ובעקבותיה גם בית המשפט. האם המניע לכל הטרלול – להשמדת מוסדות המדינה וחיסול הדמוקרטיה – פוליטי? האם שלמות הקואליציה עומדת מאחורי הפוטיניזציה של נתניהו? התשובה היא לא.
המניעים של דרעי פוליטיים, של בן גביר גם. ודאי של גדעון סער, סמוטריץ׳ ושאר הפוליטיקאים שלא עוברים את אחוז החסימה. ההיצמדות לכסא של כלל חברי הקואליציה זהה: כולם מאפשרים את ההרג ואת ההפקרה. כולם מסרבים לפנות אל העם ולבקש את אמונו. אבל לא נתניהו. המניעים שלו אחרים. ההצמדות שלו איננה לכסא, אלא לארכיון. למסכים, לתמלילי הישיבות, לפרוטוקולים. הלחימה לא חודשה רק כי הביקורת לא נעימה לנתניהו או למי מממשלתו. היא חודשה מכיוון שבתוכנית נתניהו למלחמת נצח החלו להיווצר סדקים.
מלחמת השפעה
מאז החלו חקירות השב״כ בפרשת קטארגייט, שעל פי פרסומים רק קצה קטן שלה נחשף עד כה, נתניהו החל להבין שהוא נמצא בסכנה. לא כהונתו ולא ממשלתו. אלא הוא – באופן אישי. זה לא עוד משפט מו״לים, אלו לא שמפניות או טובות הנאה. המניע שלו לחיסול מערכת המשפט ושומרי הסף הוא מניע אישי, כמו האחריות שלו על ה-7 באוקטובר. קטארגייט היא לא עוד פרשיית בילד. אם מחברים את הנקודות היטב, רק על פי פרסומים קיימים, מתחוורת תמונה של מלחמת השפעה, לא מבצע ולא קמפיין. וזה במקרה הטוב.
נתניהו מסרב לראות את המציאות נכוחה: גם אם נהפוך לרוסיה או שהוא יהפוך לארדואן – את מה שצריך לראות כבר ראינו. הוא יכול לשרוף את המדינה עד מחר, אבל על ראש הדיפ-סטייט בוער הכובע.
במלחמת ההשפעה הזאת כמו במלחמה – המערכה היא מול אויב. זאת הסיבה שנתניהו שורף את המדינה, ואיתה את מי שיכול לשפוך אור כיצד המממנת הגדולה ביותר של חמאס התבססה במשרד ראש ממשלת ישראל. אם יצליח במסע השמד, לא יהיה מי שידאג שהאמת תחקר ושהצדק יעשה, כך נראה לפחות שהוא מאמין.
הגיבור של שייקספיר, מקבת, האמין שמים ישטפו את הדם מידיו ועל הדרך את מצפונו. ״הֲיַסְפִּיק לִי מְלֹא-יָם אוֹקְיָנוֹס, מֵי נֶפְּטוּן, וְאֶרְחַץ כַּפַּי לְמִשְׁעִי מִן הַדָּם?״ הוא שואל את אשתו, שהשיבה ״מְעַט מַיִם יְנַקוּנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ״. השניים התאכזבו לגלות שלא מצפונם נשטף אלא שפיותם. כמוהו גם נתניהו מסרב לראות את המציאות נכוחה: גם אם נהפוך לרוסיה או שהוא יהפוך לארדואן – את מה שצריך לראות כבר ראינו. הוא יכול לשרוף את המדינה עד מחר, אבל על ראש הדיפ-סטייט בוער הכובע.