ערב ה-7 באוקטובר שיעור החיילים הפונים לאגף השיקום לצורך הכרה כפוסט־טראומטים עמד על 6 אחוזים. כעבור יותר משנה למלחמה זינק שיעורם ל-54 אחוז מבין כלל הפונים. כך עולה מנתונים שהציג לאחרונה אגף השיקום של משרד הביטחון. לפי הנתונים כמעט מחצית מהפצועים במלחמה הם נפגעי נפש ופוסט־טראומה, או כפי שהחלו להגדירם באגף השיקום – "פצועי פוסט־טראומה".
המלחמה הנוכחית לא דומה לקודמותיה, ואחד המאפיינים הייחודיים של המלחמה הנוכחית הוא מספר הסובלים מפוסט־טראומה שרק מוסיף לזנק. מתוך כ-12,500 פצועי המלחמה שפנו לאגף השיקום, 5,200 חיילים מתמודדים עם תגובות נפשיות. לכ-3,350 מהם הפציעה הנפשית היא הפציעה העיקרית. 51 אחוז הם צעירים עד גיל 30, רק שישה אחוזים הן נשים.
הנתונים נחשפו בכנס שקיים האגף להורים לחיילים הסובלים מפוסט־טראומה, במטרה להסביר להם על התופעה ולהציג את הזכויות שלהן הם זכאים. לפי אגף השיקום, מספר הפונים מאז ה-7 באוקטובר גדל פי שלושה מהממוצע השנתי ערב המלחמה.
בשונה ממלחמות קודמות, בהן לפי נתוני אגף השיקום היחס של הסובלים מפוסט־טראומה מבין המטופלים באגף עמד על 26 אחוז, במלחמה הנוכחית, כאמור, כמעט מחצית, 43 אחוז, מהפצועים סובלים מתגובות נפשיות ופוסט־טראומה.
אין פנאי לטיפול או לאבחון
רק 16 אחוז מהפצועים הם חיילי סדיר, 7 אחוזים הם משרתי קבע ו-67 אחוז הם משרתי מילואים. הנתונים מאששים את דיווח ״המקום הכי חם״ על הפערים בין חיילי הסדיר לחיילי המילואים בכל הנוגע לטיפול והתמודדות עם תגובות נפשיות בעקבות המלחמה, שעמדו במרכז סדרת הכתבות על המחיר הנפשי של המלחמה העל חיילי הסדיר. בעוד מילואימניקים יכולים לקבל טיפול בין סבב מילואים אחד לשני, חיילי הסדיר חיים כבר למעלה משנה בשגרה של שבועות לחימה ארוכים בעזה או לבנון ובסופם מספר ימי רענון בבית. לכן חיילי הסדיר תלויים לחלוטין בחסדי מערך בריאות הנפש הצה״לי. אין להם פנאי לטיפול ועל כן גם לא לאבחון.
״יש להם כמעט שנה עד השחרור. נניח שאני רוצה להתחיל טיפול פרטי או משהו, אין לי למי לפנות. שלא לדבר על זה שהוא צריך להיות זמין לטיפול ולא במלחמה״, סיפרה אם ללוחם סדיר בחטיבת הקומנדו בשיחה עם ״המקום הכי חם״. ״יש מחקרים על פוסט־טראומה. צריך לטפל מהר. אי אפשר לחכות לשחרור שלהם״.
נעמה גלבר, פסיכולוגית קלינית וממקימות ארגון ״אמא ערה״, גם היא אם ללוחם בחטיבת הקומנדו, אמרה ביחס לסימפטומים שהיא מזהה בלוחמים כי ״יש דרך לאבחן אבל הצבא צריך לרצות לאבחן. אבל גם למדינה וגם לצבא אין אינטרס לעשות את זה כי הם צריכים חיילים. יש חשש מהצונאמי שהם יגלו". בנוסף אומרת גלבר כי חיילי סדיר הם קבוצה בסיכון גבוה יותר מכיוון שהם "יותר מורעלים, הם בגיל שקשה להם יותר להודות בקשיים שלהם, קשה להם להגיד 'גדול עליי, אני לא יכול' וגם המענים שהצבא מספק להם פחות טובים (ממילואימניקים – ר״ח)".
מספר הפצועים חסר התקדים הוביל לכך שחיילים שאובחנו כסובלים מפוסט־טראומה מקבלים סיוע באופן אוטומטי, ובכלל זה מימון עבור טיפול נפשי להם ולבני משפחותיהם. רק כעבור שנה יצטרכו לעבור דרך הבירוקרטיה הידועה לשמצה של אגף השיקום, הכוללת ועדה רפואית שתאשר או תדחה את המשך הטיפול, קבלת הזכויות ותקבע זכאות להכרה כנכה צה״ל ואת גובה אחוזי הנכות.
אגף השיקום מעריך שמדובר בעלות של כ-150 אלף שקל לפצוע בשנה. לפי הערכות אגף השיקום – עד שנת 2030 יהיו כ- 100 אלף נכי צה"ל, מחצית מהם מתמודדי נפש.
לפי נתונים שחשפנו ביולי האחרון, מספר חיילי החובה שהשתחררו על רקע נפשי במחצית הראשונה למלחמה זינק ב-60 אחוז והגיע ל-540 בממוצע כל חודש. המספרים לא קופאים במקום. לפי הערכות במחצית השנייה של המלחמה המספרים זינקו. בהעדר אופק לסיום המלחמה הם רק יוסיפו להאמיר. מימדי ההשפעה של המלחמה על נפשם של החיילים ועל החברה כולה יתבררו רק בהמשך, אבל העתיד, כך נראה, צפוי להיות קודר למדי.
