בעולם שבו חוק הוא עניין של כוח, הצדק נדחק הצידה והמבוגרים השולטים כאן כבר נשחקו והפכו ציניקנים ופסימיים – אוטופיה חברתית אינה אפשרית. המרקם האנושי בישראל כל כך מורכב, כך שאוטופיה בשביל פלח אוכלוסיה אחד תהיה דיסטופיה בשביל האחר (אוטופיה חרדית – דיסטופיה חילונית).
כאן נכנס הנוער לתמונה.
בנות ובני הנוער הם היחידים שיאמינו שאוטופיה אפשרית. בדרכנו, ובסיוע של האנשים הנכונים אנו נחתור לשם: לשוויון חברתי, לזכויות הוגנות, לצדק. ייתכן שלא נצליח ליצור אוטופיה. אולי אנו עיוורים, אולי באמת אין זה אפשרי, לא עכשיו, לא כאן; אך כשזוהי המטרה העומדת לנגד עינינו – גם אם היא לא מוגשמת במלואה – ההישגים בדרך אליה מדהימים.
תפקידו של הנוער הוא להאמין באפשרות לטוב, לשלם, לאוטופי. להאמין ולפעול בשם ולמען אמונה זו, לפני שהזמן ידכא אותה.
לנוער היה כאן מקום. ״היה״ בלשון עבר. בעברנו במדינה. המנהיגים, מייסדי ומייסדות האומה, ראו בנוער בישראל כוח פלאי. "הנוער בימינו יעצב דמות האדם בישראל – על ידי חיי מופת", חזה ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון. הוא ושאר המנהיגים ראו בבנות ובני הנוער מגדלור ערכי, אידאולוגי ומעשי.
כיום הנוער, קידומו ורווחתו, עברו לחצר האחורית של ישראל. מערכת החינוך הפורמלית נחטפה בידי קיצונים וחדשות לבקרים משנה את פניה מקצה אל קצה עם רפורמות מכל הסוגים והמינים. תנועות הנוער מצטמקות וניזונות מתקציבים מזעריים. האלימות גואה, גם בתוך תחומי בתי הספר. התנהגויות סיכוניות וצריכת חומרים מסוכנים מרקיעות שחקים. היקף ההתמודדויות עם חרדה, דיכאון, הפרעות אכילה, הפרעות קשב, אובדנות – כולם בנתוני שיא.
בנות ובני הנוער בישראל נזרקו אל מציאות רוויות טלטלות ותהפוכות: מלחמות, מגפה, משברים פוליטיים ובקרוב מאוד גם חוקתיים. הם נעזבו לנפשם, הושלכו בצד הדרך בצל מאבקים של המבוגרים בעלי הדרג והשררה, אחר כוח, כבוד וכסף. יחד איתם הושלך גם עתידה של המדינה.
אבל הנוער לא רדוד ולא טיפש כדי להותיר את עתידו בידי אחרים. הוא מנצל את יכולותיו ואת סביבתו ומתאים את עצמו למציאות המשתנה. תנועות קמות ומתפתחות על ידי בני ובנות נוער, ארגוני חסד, סיוע ועוד מוקדי התנדבות ואירועי הידברות ואחדות ברוח השעה.
היסודות החלוציים והמהפכניים נטועים עמוק בנוער ואם רק המערכת הייתה מאמינה בנוער, בנו, הכל היה נראה אחרת.
חברה ישראלית אוטופית היא אינטגרטיבית, כולם חיים בשלום אלו עם אלו. גם החינוך בה הוא אינטגרטיבי. לא עוד זרמי חינוך רוויי מסרים אידיאולוגיים ופוליטיים אלא מערכת חינוך אחת, על-אתנית, על-מגזרית, אשר יודעת להכיל ולחבר תלמידים מרקעים חברתיים וכלכליים שונים.
בחברה ישראלית אוטופית החינוך הוא אינטגרטיבי. לא עוד זרמי חינוך רוויי מסרים אידיאולוגיים ופוליטיים, אלא מערכת חינוך אחת, על-אתנית, על-מגזרית
בחברה ישראלית אוטופית מערכת החינוך ששמה במרכז את האדם ורוחו החופשית, מגדל את התלמידים בדרך שלהם, ובשעת קריאה הם יבואו לסייע לה. החינוך יהיה מותאם אישית, יכיר בעובדה שהאדם הוא יצור חופשי, סקרן מיסודו וייפתח את כישורי השיפוט, ההנמקה, הטיעון והביקורת של התלמידים ויעודד אותם ללמוד באופן פעיל.
החינוך יהיה נגיש לכל ושוויוני, כך שכל הורה יהיה בטוח כי הוא מסוגל לתת לילדו את מרב הכלים למצות את יכולותיו ולבטא את עצמו. החינוך הבלתי-פורמלי, תנועות וארגוני הנוער בישראל, יחשבו לנדבך המשלים את המסגרת החינוכית, ואלו יהנו ממשאבים הוגנים ורבים אשר יהלמו את תרומתם הרבה לחינוך הילדים.
הנוער במדינה יהיה מיוצג ומאוגד תחת ארגונים יציגים רשמיים, מועצות תלמידים ונוער, אשר יזכו לכוח להשפיע השפעה ישירה על מקבלי ההחלטות באמצעים הדומים לאיגודי עובדים.
הנוער במדינה אוטופית יהיה מעורב במציאות האזרחית-פוליטית, נוער ערכי בעל אמות מידה מוסריות ברורות ומחייבות, ויהיה שותף מלא בהליכי הבחירות במדינה. הנוער ייתן את חלקו למימוש החזון החברתי, האזרחי, הלאומי החדש.
עומר בן אלחנן, בן 17, הוא יושב ראש מועצת התלמידים והנוער העירונית של תל אביב-יפו