השבוע, בעוד בית המחסה שלנו ממשיך להתמלא בכלבים וחתולים ומוסיף להיות שומם מאנשים, געשו הרשתות החברתיות מהצעת חוק להסדרת הפיקוח על כלבים שהגישו ח"כ משה גפני ואורי מקלב מיהדות התורה עוד באפריל, במטרה להעלות את האגרה השנתית להחזקת כלב מ-50 ל-3,500 שקל.
לא ברור מדוע עלתה הצעה זו שוב לכותרות. גם כשעלתה לראשונה, מטרתה היתה להוות הצעת נגד למס הקנייה על רכישת מוצרים חד פעמיים ולא היתה כוונה להעבירה באמת.
אבל בתוך כל הרעש התפספסה נקודה חשובה: זו יכולה להיות הצעה טובה, לכלבים ולבני אדם. תוספת קטנה הייתה הופכת אותה לצעד חשוב בהתמודדות עם התרבות היתר של כלבים בארץ.
בישראל יש כ-30 אלף כלבים משוטטים, עוד אלפים ממתינים למצוא בית בכלביות ובבתי מחסה. כמות האימוצים נמצאת בירידה מתמדת, והרשויות המקומיות והעמותות מתקשות להתמודד עם העומס. כולם מסכימים שיש יותר מדי כלבים בארץ, בעיקר העמותות למען בעלי החיים.
משרד החקלאות, שאחראי על חוק צער בעלי חיים ועל חוק הסדרת הפיקוח על כלבים, היה יכול להציע לאורך השנים פתרונות לבעיה הזאת. למשל, לתמוך בהצעות חוק שימנעו התרבות. אבל כדרכו, הוא מעדיף לא להתערב ולא לראות את המצוקה של הציבור ושל בעלי החיים.
כך, כדי להתמודד עם התרבות היתר, מדי שנה מומתים אלפי כלבים בזריקות מוות בכלביות הרשותיות, ובירי של חצי רעל ובנשק חי בשטחים הפתוחים, שאותו מבצעים פקחי משרד החקלאות ופקחים של רשות הטבע והגנים ושל הרשויות המקומיות. ירי כזה שנועד לדילול הוא לא רק אכזרי, הוא גם לא יעיל, ומספר הכלבים המשוטטים לא הצטמצם.
הפתרון הראשון והמיידי הוא לאסור על הרבעת כלבים. אלפי אנשים מרביעים בביתם כלבים "דמויי גזעיים", ומוכרים אותם באלפי שקלים. כפי שאפשר לצפות מהרבעה של כלבים שעברו מניפולציות גנטיות, ושלא פעם מזווגים גורים עם האמהות – הם סובלים לעתים קרובות מבעיות גנטיות, בנשימה, במערכת העיכול, ועוד. תנאי ההחזקה של הכלבים שמשמשים לייצור מתאימים למי שרואה בהם לא יותר ממכונות המלטה והזרעה – הזנחה, הרבעה חוזרת ונשנית, אלימות, כליאה ממושכת.
אז במדינה שבה עשרות אלפי כלבים משוטטים ואלפים מומתים מדי שנה – מה טבעי יותר מאיסור על המשך מפעלי ייצור הגורים האכזריים האלו? איזו חמלה יש בהתייחסות כזאת למי שאמורים להיות חברינו הטובים ביותר? והאם למישהו יש זכות להמשיך לייצר כלבים למטרות רווח, כשישראל טובעת בכלבים שכבר כאן?
תיקון להצעת חוק צער בעלי חיים, בדבר רישיון לזיווג או למכירה של כלבים וחתולים, הוגש עוד ב-2015, על ידי איציק שמולי, יעל גרמן, תמר זנדברג ואחרים. הצעת החוק קובעת כי על אדם שיבקש לזווג או למכור כלבים וחתולים לקבל רישיון לכך מהרופא הווטרינר העירוני. הרישיון יינתן בתנאי שבעל החיים אליו מתייחסת הבקשה רשום כבעל חיים טהור גזע; בעל החיים אינו לוקה בעיוות גנטי אשר עשוי להיות מועבר לצאצאיו ולפגום באיכות או באורך חייהם; המבקש לא הפר את הוראות חוק צער בעלי חיים, או תקנות שהותקנו מכוחו; והוכח להנחת דעתו של הרופא הווטרינר העירוני כי תנאי החזקת בעל החיים וצאצאיו יהיו הולמים. הצעת החוק לא עברה אז ומאז הונחו על שולחן הכנסת הצעות חוק כאלו כמעט בכל מושב.
בחודש שעבר עבר בניו יורק חוק שאוסר על מכירה של כלבים, חתולים וארנבים בחנויות. החוק ייכנס לתוקפו בשנה הבאה. בקליפורניה חוק דומה חוקק עוד ב-2018.
אפשרות אחרת להתמודד עם התרבות הכלבים היא הגדלת אגרה על כלבים קנויים: אדם שקונה כלב, תורם גם אם לא בכוונה, לתעשייה שמייצרת כלבים, במקום לארגונים והרשויות שמצילים אותם מהרחובות.
העיקרון "המזהם משלם", שהופיע בדברי ההסבר להצעת החוק של גפני ומקלב, דווקא רלוונטי במקרה הזה, לא כלפי מי שיאמץ כלב, אלא כלפי מי שיבחר לקנות אותו. אז בשינוי קטן, הצעת החוק הלא רלוונטית תהפוך להצעת חוק שרואה את מצוקתם של הכלבים ומתייחסת אליה. וכן, על הדרך תורמת להתמודדות עם ריבוי היתר שמשפיע עלינו ועל הסביבה.
ארגונים למען בעלי חיים מציעים פתרונות נוספים: למשל עיקור וסירוס של כלבים וכלבות, כדי למנוע התרבות מתוכננת או לא מתוכננת. על הדרך, עיקור וסירוס גם משפרים את בריאותם של הכלבים, מונעים מחלות כמו סרטן צוואר הרחם, ומוסכמים כרצויים על וטרינרים וארגונים למען בעלי חיים. ב-2012 נקבעה בחוק אגרה מוגדלת (ב-350 שקלים נוספים בשנה) לכלבים לא מעוקרים או מסורסים. צעד נוסף בכיוון הנכון יהיה חיוב של עיקור.
בכנסת האחרונה קודמה על ידי ח"כ יסמין פרידמן ושרן השכל הצעת חוק להסדרת פיקוח על כלבי הפקר – לכידת כלבים משוטטים, עיקורם וחיסונם של אלו שאינם מתאימים לאימוץ ואינם תוקפניים, והשבתם לשטח הפתוח. כמו שמראים ניסיונות דומים בעולם, כך אפשר לשלוט באוכלוסיית הכלבים, לוודא שהם מחוסנים, לא מתרבים ולא תוקפניים. הצעת החוק קיבלה את תמיכת שר החקלאות עודד פורר למרות שגורמי המקצוע במשרד החקלאות התנגדו, כהרגלם בקודש.
אמנם הצעת החוק של גפני ומקלב לא נועדה לעבור, אבל השיח עליה אמור לתת לנו הזדמנות לדבר על מה שבאמת צריך לעשות, ולא על מה שישיג כותרות. אף אחד מהפתרונות האלו לא יהיה פתרון קסם, ויש עוד פתרונות אחרים שלא יענישו את הכלבים או את מי שהצילו אותם מהכלוב, אבל צריך לדבר עליהם ברצינות, לא בפופוליזם.
עו"ד ארז וול הוא מנהל המחלקה המשפטית של עמותת "תנו לחיות לחיות".