הפוליטיקה האמריקאית הצליחה להפתיע אפילו את גדולי המומחים לה. אחרי שכבר הוספדה, עברה לאחרונה החקיקה להתמודדות עם משבר האקלים, שצפויה להעלות את ארצות הברית על המסלול לכלכלה דלת-פחמן. באופן טבעי, הכותרות והפרשנויות לא איחרו להופיע, ואיתם הניתוחים על צעדי הפוליטיקאים והעסקאות שנעשו; אבל משהו היה חסר בהן.
מרבית גיבורי הסיפור נפקדו מהן, ואיתם גם תשובה לדיון שמתנהל בקרב פעילי אקלים, בעולם וגם בישראל: האם כדאי להפוך את המאבק להתמודדות עם המשבר לפוליטי, או שעדיף לצייר את הנושא ככזה שנמצא מעל כל ויכוח בין הצדדים? הסיפור של אותם גיבורים נפקדים מביא למסקנה ברורה: פעילי אקלים צריכים לומר בבירור שכן, משבר האקלים הוא פוליטי. רק כך נצליח גם לקדם התמודדות איתו.
מי הם אותם גיבורים חסרים? אלו הם המוני פעילות ופעילים שלקחו על עצמם להפוך את ההתמודדות עם המשבר לסוגייה שהמערכת הפוליטית האמריקאית לא יכולה להתעלם ממנה. הסיפור שלהם ראוי שיסופר. גם כי בלעדיהם החוק הנוכחי כנראה לא היה בא לעולם, אבל בעיקר כי יש לנו מה ללמוד מהם.
רבות ורבים לקחו חלק בעשייה הזאת, במשך עשורים. אבל אם צריך לבחור רק דוגמה אחת, אז תנועת "סאנרייז", שהוקמה בעשור הקודם, נראית המתאימה ביותר.
חבריה עיצבו את דרכי עבודתם על סמך מספר הנחות: הראשונה היא שהדרך היחידה לקדם התמודדות יעילה עם משבר האקלים עוברת דרך פעולה פוליטית – שכן רק למדינה יש את הכוח להוביל התמודדות כזו, ועל כן יש להניע את נבחרי הציבור. ההנחה השנייה של תנועת סאנרייז היא שהדרך להניע נבחרי ציבור עוברת דרך בנייה של כוח ציבורי – קואליציה של קבוצות שונות בציבור שתדרוש מהם לפעול.
כדי ליישם את כל זה, הם הניחו על השולחן חזון אופטימי תחת השם "גרין ניו דיל", שחיבר בין ההיבט האקלימי לחברתי והציע פתרונות שכללו לא רק הפחתת פליטות, אלא גם סיוע בפרנסה, דיור ועוד למי שיזדקקו לכך.
סביבו הם בנו "צבא של צעירים", כהגדרתם, שפעלו ברחבי ארצות הברית כדי להפוך את משבר האקלים לסוגייה פוליטית מרכזית, ולבחירת פוליטיקאים שיקדמו את מטרותיהם.
והם הצליחו.
הדיל הירוק
בשורה של צעדים ופעולות, הם העלו את הסוגייה על סדר היום. באמצעות מערך הכשרות נרחב, הם גייסו עוד ועוד צעירים ונתנו להם את הכלים לפעול בקהילותיהם. בזכות פעולותיהם, מי שביקשו להתמודד בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות לא יכולים היו להתחמק מהסוגייה, ונדרשו להציע תכנית.
היו פוליטיקאים שתמכו במפורש בגרין ניו דיל. אחרים, כנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן העדיפו לנקוט בעמדה שמרנית יותר. אבל אי אפשר היה להתעלם. ככה באה לעולם הצעת החקיקה המקורית של ביידן, "Build Back Better", וככה נולדה לבסוף גם ההצעה הנוכחית שעברה. ההצעה הזו רחוקה מלענות על כל הדרישות של חזון הגרין ניו דיל, ועדיין – היא חייבת את קיומה גם לו.
מהסיפור הזה אפשר ללמוד כי יש ערך בהפיכת הדיון על משבר האקלים לדיון פוליטי. לולא היו פעילי האקלים האמריקאים עושים זאת, השפעתן של תעשיות דלקי המאובנים על המערכת הפוליטית הייתה נותרת ללא אתגר. הן היו חופשיות להמשיך לעכב ולמנוע חקיקה אקלימית משמעותית, ושום הישג לא היה בא לעולם.
החדשות מארצות הברית מגיעות כאשר בישראל פעילי סביבה ואקלים עדיין מתווכחים בשאלה על הדגשת הפוליטיות של משבר האקלים.
יש שרואים במשבר נושא פוליטי מובהק, עם שני צדדים ברורים, כאשר הצד השמאלי של המפה נחשב למקום בו שוכן הנושא בטבעיות. נדמה שגם בימין יש מי שמאמצים את החלוקה הזו, ומייעדים את עצמם לתפקיד המכחישים והמפקפקים.
כך, למשל, אנשים המזוהים עם הימין אימצו את שיטות ההכחשה של הימין האמריקאי בנושא, וב"אם תרצו" פרסמו פוסט שרומז כי שורת שריפות נגרמה בשל הצתות, וכי המשבר הוא רק סיפור כיסוי, אף ששריפות הן מהתוצרים המוכרים של משבר האקלים.
פעילי אקלים אחרים מזהירים שפוליטיזציה של הנושא מסוכנת – שהיא עלולה לסמן לאנשים רבים שהם מראש לא בני ברית למאבק האקלימי, ולנכר לפחות מחצית מהציבור. אם נתחיל לדבר על הנושא כפוליטי, הם מתריעים, היכולת שלנו לעשות שינוי תקטן מיד.
הסיפור של סאנרייז מציע שיש דרך שלא ליפול למלכודת הזו. סאנרייז לא ניסו לטייח ולו לרגע את היות המשבר סוגייה פוליטית. נהפוך הוא, כל אסטרטגיית הפעולה שלהם נשענה על כך שרק פעולה פוליטית ברמה המדינתית תוכל להביא לשינוי. לכן הם השתתפו באופן פעיל בבחירות בארצות-הברית, תמכו במועמדות ובמועמדים שונים, נאבקו באחרים, הגיעו לאירועים של נבחרי ציבור, ועוד.
אבל לצד זה, הם ביקשו להציג מסגור פוליטי שלא נופל לחלוקות הפוליטיות הקבועות. הם אמנם דחפו מועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, אבל לא היססו לצאת נגד הממסד שלה ולהתעמת עם חלק מבכיריה (סרטון של פעילים מתעמתים עם הסנאטורית הדמוקרטית הוותיקה מקליפורניה, דיאן פיינשטיין, הכה גלים ברשת לפני מספר שנים).
סאנרייז אמנם דחפו מועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, אבל לא היססו לצאת נגד הממסד שלה ולהתעמת עם חלק מבכיריה
במקום לומר דברים כמו "דאגה לסביבה זה שמאל", החזון שלהם דיבר יותר מכל בשפה מעמדית, של אינטרסים משותפים. הוא כיוון ליצירת קואליציה של כוחות וציבורים שלא פעם ניצבו זה מול זה, כמו ארגונים סביבתיים וארגוני עובדים – שהתעמתו בעבר, גם בישראל, סביב סגירת מפעלים מזהמים (ההצעה של סאנרייז: לסגור את המפעלים, אך ורק אחרי שיובטחו מקומות עבודה חלופיים ומכבדים לעובדיהם).
במילים פשוטות, אף שרבים היו מגדירים את פעילותם ככזו המאפיינת את הצד השמאלי של המפה הפוליטית, סאנרייז עצמם הציעו חלוקה אחרת – במקום אופקית, של שמאל מול ימין, הם הציעו חלוקה אנכית – של אחוז קטן שנהנה מהשיטה הקיימת, ושל רוב גדול של אנשים שנפגעים ממנה, ודורשים פתרונות.
ראשונים לשלם את המחיר
האם מסר פוליטי כזה רלוונטי לישראל? התשובה היא חד-משמעית כן. גם פה, יש חברות מזהמות שנהנות מהגנה של פוליטיקאים חזקים, וגם פה, הראשונים לשלם את המחיר הם מי שמשתייכים לאוכלוסיות מוחלשות גם ככה: תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב שלא מחוברים לתשתיות, מי שנאבקים לגמור את החודש ושיאבקו כעת לעמוד בחשבונות החשמל העלולים להמריא, מי שפרנסתם נמצאת בסכנה כיוון שהם עובדים במפעל מזהם שדינו להיסגר, מי שמתגוררים ברשויות עניות, ועוד ועוד.
וזה לא נגמר באוכלוסיות מוחלשות. הניסיון המר עם מגפת הקורונה מבהיר כיצד השפעות אלו יגיעו לבסוף אל כולנו, ועלולות להיתרגם לשורה של משברים כלכליים וחברתיים, שגם יגבירו את הלחץ על מערכות הבריאות והרווחה. במילים אחרות, חזון שיקדם התמודדות עם המשבר והכנה לקראת השפעותיו תוך שימת דגש על היבטים חברתיים הוא אינטרס המחבר ציבורים רחבים בישראל.
למעשה, בישראל כבר נוסחו תכניות ומסמכי חזון ברוח זו, כמו תכנית "שינוי כיוון" או חזון "גרין ניו דיל לישראל". המסר שלהן כולל הבנה שמשבר האקלים הוא במהותו סיפור של התנגשות בין האינטרסים של מעטים וחזקים לבין אלו של הרבים והמגוונים. הן מדגישות שמשבר האקלים תמיד היה משבר פוליטי, שרק פעולה נרחבת של המדינה יכולה לספק הגנה מפניו.
יתרה מכך, הן מראות שזה גם כדאי: כי כך נוכל לא רק לקדם מעבר לאנרגיה נקייה – אלא גם להוזיל אותה ולחבר כל בית בישראל אליה. נוכל להילחם בזיהום ולסגור מפעלים מזהמים – אבל גם נדאג לעובדות ולעובדים בהם. נקדם תחבורה ציבורית שתשחרר אותנו מזיהום, רעש ופליטות גזי חממה, אבל גם מהפקקים, ותחבר את הפריפריה והמרכז, ועוד ועוד.
כאשר מרבית המערכת הפוליטית שותקת נוכח המשבר, מקטלגת אותו כנושא אזוטרי, משליכה את יהבה על טכנולוגיה שתציל אותנו (כמו ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט שקרא ליזמים להיכנס לתחום האנרגיה הירוקה), או חמור מכך, נותנת מתנות לגורמים כמו חברות הגז, שחוק האקלים שעבר בקריאה ראשונה מעניק להן מקום בוועדה המייעצת לשינויי אקלים, הבריחה מהפוליטיות מהווה מתנה נוספת למי שלא מעוניינים בשינוי.
אם במקום לברוח נציע לציבור בכל הזדמנות את חזון ההתמודדות האקלימית-חברתית, שיוצא מהצרכים של אנשים ומסרב להציב את השיקולים הסביבתיים אל מול אלו החברתיים ומתעקש שיש דרך לחבר ביניהם – נוכל לבנות גם כאן קואליציה רחבה שתתייצב יחד מול אותן חברות ושאר גורמים מזהמים.
אם נבנה את הקואליציה הזו, כמו פעילי סאנרייז נוכל לדרוש מהפוליטיקאים להקשיב לנו, ולא להם. נוכל לשנות את הכיוון בו ישראל צועדת, ולהבטיח חיים בטוחים יותר, אולי אפילו טובים יותר, דווקא בימי המשבר.
משבר האקלים הוא משבר פוליטי – ואלו חדשות טובות. פוליטיקה היא התחום שבו מקדמים שינוי, והסיפור של פעילי סאנרייז מלמד אותנו שגם אנחנו יכולים.
הכותב הוא דוקטורנט בתכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה, וחברה באוניברסיטת בר-אילן, וממובילי מעגל האקלים של תנועת עומדים ביחד וקמפיין גרין ניו דיל לישראל