במבט לאחור, הנסיקה של נפתלי בנט בסקרים בימי הקורונה, עד כדי מועמד ריאלי לרגע לראשות הממשלה, מעידה על יותר מזל מחוכמה פוליטית מיוחדת. שאיפתו הראויה להערכה לפעול כשליח ציבור אמיתי במשבר הקורונה, הביאה אותו לפסגות שספק אם דמיין מראש. אבל בשבועות האחרונים, ברגעי האמת של תרגום ההצלחה לכוח פוליטי, בנט מצטייר כשלומיאל פוליטי, העושה כמעט כל טעות אפשרית.
טעותו הראשונה היתה עמעום המסרים ביחס לנתניהו ולתוכניותיו במשך חודשים, עד שרגע לפני נקודת השיא שהבטיח מיד עם פיזור הכנסת, שבו יודיע על תוכניותיו – חטף ממנו גדעון סער את ההזדמנות בכמה אמירות חדות.
במקביל, הקפיד בנט בחודשים האחרונים על גמגום חלוש מול סמוטריץ' הנחוש, ולבסוף גם נפגע מהניסיון לשחק בכל המגרשים וגם איבד חלק מהבייס הציוני-דתי. בימים אלה ממש נראה שבנט עושה טעות נוספת, בצירוף הבריון מהשולמנים, שספק אם יביא יותר קולות מאשר ירחיק.
זה לא אמור להפתיע. ניסיון העבר מלמד שנפתלי בנט אינו מצטיין במערכות בחירות. ככל שיום הבוחר מתקרב, כך הוא נראה פחות חד ומרשים, וגוברת נטייתו לאובדן עשתונות ולאלתורים נואשים. כך מסתמן גם הפעם. אף שחיזוי פוליטי הוא עיסוק מפוקפק, קשה להתווכח עם ההערכות שימינה תסיים עם הבחירות עם פחות מעשרה מנדטים.
ילד הכאפות של הפוליטיקה
כמו אבי גבאי, שאיבד קרדיט ציבורי בחודשים שבהם התנתק מהמציאות והציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה; כמו רון חולדאי, שאותה גישה יומרנית, המזלזלת באינטליגנציה של הציבור, רק מרחיקה ממנו מצביעים – כך גם בנט. כל יום נוסף שבו הוא מציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, גורם לו להיראות פחות מנהיג לאומי ויותר פוליטיקאי נלעג.
כל יום נוסף שבו בנט מציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, גורם לו להיראות פחות מנהיג לאומי ויותר פוליטיקאי נלעג
יותר משימור האשליה העצמית, זקוק בנט להחלטה אסטרטגית על מיהו ולאן מועדות פניו.
בנט נראה כמי שעוד לא החליט, והמסרים שלו מבולבלים – ההיפך מכלל הזהב של כל קמפיין: שמירה על מיקוד ואחידות מסרים. מצד אחד הוא מצהיר שאינו עוסק בחרמות, כולל לא של נתניהו, ומאידך תוקף את נתניהו במילים החריפות ביותר. רק השבוע האשים אותו במותם של יותר מ-4,000 ישראלים בקורונה. "נתניהו נושא באחריות לכישלון הגדול ביותר בתולדות ישראל וחייב ללכת הביתה", צייץ.
המוטיבציה של בנט לכהן שוב תחת נתניהו דומה למוטיבציה של איילת שקד להצטרף להנהלת בצלם. אבל הוא פחד ועדיין מפחד: מהבייס הדתי לאומי, שרובו דווקא הבשיל ומוכן להחלפת נתניהו; מתגובתו של סמוטריץ'; מביטול הבחירות ומימוש הסקרים המחמיאים אם יכריז מוקדם מדי שמבחינתו נתניהו גמר; ואולי גם קצת משקד, הביביסטית השרופה שלצדו (למרות הכחשותיה).
בנט, כמו קורבן אלימות, כנראה התרגל למעמדו כילד הכאפות של הפוליטיקה הישראלית. כשנתניהו חובט בו ומשפיל אותו, הוא מרכין ראש ומדגמן ממלכתיות. כשהרבנים שמהם הוא חולם כבר שנים להשתחרר משפיטים אותו שוב ושוב, הוא ממשיך "לשמור על כבודה של תורה". וכששקד וסמוטריץ' מושכים אותו קרוב ועמוק אל מחוזות עוצמה יהודית, הוא שותק. מה זה כבר בשבילו להמליך שוב את נתניהו, בניגוד למצפונו ולרצונו?
אם בכל זאת ימצא בתוכו מעט כבוד עצמי ונחישות, התוצאה תהיה ככל הנראה החלטה לא לסייע לנאשם לקבל עוד יום אחד נוסף של שלטון. החלטה כזאת מחייבת עיבוד מהיר של חמשת שלבי האבל, והפנמה שימינה אינה פלטפורמה שתוביל אותו לראשות הממשלה. גם חבירה לבית היהודי ול"ציונות הדתית", הנאמנות לנתניהו ומבריחות מצביעים חילונים, לא תאפשר זאת.
המוטיבציה של סער
אם בנט רוצה לפרוץ את כיפת הזכוכית שמעליו, להיפטר מעול הרבנים ונתניהו, ולממש את חלומו להיבנות כמנהיג כלל ישראלי, פתוחה בפניו רק אפשרות טובה אחת, שעליו לקדם עוד קודם לסגירת הרשימות לכנסת ב-4 בפברואר: חבירה לרשימה אחת עם גדעון סער במחיר ויתור על המקום הראשון, אך עם אופק אפשרי של ראשות הממשלה במסגרת רוטציה.
האופק הרחוק יותר יכול להיות בניית מפלגת ימין גדולה ובעלת דמוקרטיה פנימית, שאולי תדחק עם הזמן את הליכוד למעמדה הנוכחי של מפלגת העבודה.
המוטיבציה של סער לחבור לבנט כפולה: ראשית, היחלשותו בסקרים והאפשרות שהליכוד תהיה גדולה פי שניים מתקווה חדשה, הם הזמנה לנתניהו לנהל קמפיין אגרסיבי עוד לפני הבחירות, כדי לערער את הלגיטימציה של מינוי סער לראש ממשלה. החוק היבש המאפשר זאת בשיטה הפרלמנטרית – בדומה לחוק המאפשר לראש ממשלה חשוד ונאשם להמשיך לכהן – יישכח ברגע הנכון, ונהרות של זעם קדוש והיתממות ישטפו את הארץ.
המוטיבציה השנייה של סער כרוכה בראשונה: עם בנט נעול במחנה רק לא ביבי, הפסדו של נתניהו ייקבע הרבה לפני הבחירות. קואליציית הליכוד-חרדים-סמוטריץ' לא שווה בשום תרחיש יותר מ-55 מנדטים. ההבנה הזאת תאפשר לסער להפנות מסר פשוט ומשכנע למצביעי בלוק נתניהו שאינם ביביסטים שרופים: אם אתם רוצים ממשלה בהובלת מפלגת ימין, ואינכם רוצים בחירות חמישיות – מפלגת סער-בנט היא האופציה היחידה.
הימנעות בנט מחבירה מוקדמת לסער היא הזמנה ללחץ פנימי וחיצוני לחבור לאחר הבחירות לנתניהו, ככל הנראה בתמורה למשרד הביטחון. הג'וב אמנם נאה, אבל המחיר כבד: חברות בממשלה כאוטית נוספת של נתניהו, הסמוטריצ'ים והרבנים – ציונים וחרדים גם יחד – וקיבוע הדימוי הכנוע, של מי שאינו מתאים לראשות ממשלה.
הימנעות בנט מחבירה מוקדמת לסער היא הזמנה ללחץ פנימי וחיצוני לחבור לאחר הבחירות לנתניהו, ככל הנראה בתמורה למשרד הביטחון
אם בנט ייזכר אז לתמוך בסער, הוא ייתקל בהתנגדות קשה גם בגלל גודלה של תקווה חדשה, וגם בגלל שיתוף הפעולה ההכרחי עם "השמאל".
ואגב השמאל
הקמתה של רשימת-על מאוחדת של כל מפלגות המרכז-שמאל, עלולה לגרום יותר נזק מתועלת. בעוד שמעבר לבעיית האגו בנט יכול להמליץ על סער הימני לראשות הממשלה, יהיה קשה לו יותר להעדיף מועמד מרכז-שמאל – ככל הנראה יאיר לפיד – על פני נתניהו, כשבעורפו נושפים שקד והמצביעים חובשי הכיפות והשביסים של ימינה.
עם כל הצער של אנשי השמאל והמרכז, בישראל הלאומנית של שלהי עידן נתניהו, רק רשימת ימין המתחרה בליכוד יכולה לעצור את ההידרדרות לאוטוקרטיה. אם הדחת נתניהו היא תנאי מקדים לעצם היכולת לשמור על הדמוקרטיה – בדומה להדחת טראמפ בארה"ב – האיחוד באגף הימני של מחנה רק לא ביבי החשוב בהרבה מאיחוד באגף המרכזי שלו.
עם כל הצער של אנשי השמאל והמרכז, בישראל הלאומנית של שלהי עידן נתניהו, רק רשימת ימין המתחרה בליכוד יכולה לעצור את ההידרדרות לאוטוקרטיה
למרבה המזל, רשימה ימנית מתחרה לליכוד תהיה תלויה בשנים הקרובות במפלגות המרכז והשמאל לשם הקמת קואליציה. הגיוון הזה יבטיח שהממשלה שיובילו לא תוכל לממש את אג'נדות הימין הקיצוני שבהן תומכים סער ובנט.
