בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
התקופה הקרובה הולכת להיות סוערת. באחד מרגעי השבר הגדולים של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – עם שלטון רעוע, מערכות בחירות תכופות, ותחלואה גואה המטופלת בידי רשויות מוחלשות – מתגלה הסדק הפעור בין אזרחי המדינה. החילוני הממוצע יתקשה לעצום עין מול השתוללות האוטונומיה החרדית.
למען האמת, לא מדובר בסיפור חדש. האוטונומיה החרדית עתיקה כיום כינון מדינת ישראל. מפטור משירות צבאי דרך אי נשיאה בנטל הכלכלי ועד מערכת חינוך עצמאית – כל הדרכים הובילו למעצמה שהאוטונומיה הפכה להיות. אלא שבשלב מסוים, הישראלים העדיפו להיכנס לאזור נוחות של עצימת עיניים וקירוב לבבות, ובמקביל, נציגי האוטונומיה בכנסת הפכו להיות חלק אינטגרלי מהשלטון.
במוקדם או במאוחר, ההתנגשות בין הציוויליזציות בלתי נמנעת. כעת, בחסות משבר הקורונה, גם גדולי המדחיקים מוצאים עצמם מול מצב בלתי אפשרי. כי אם גם במכנה המשותף האזרחי הכי נמוך של מלחמה בנגיף, הציבור החרדי לא מוצא לנכון להירתם, קשה לברוח מהדיון: איזו מחיר משלמת המדינה עבור החוזה המעוות שנכרת בין אזרחיה?
הטריק החרדי שנשלף בתגובה הוא פשוט בתכלית והוכח כיעיל. "אנטישמיות", "אתם שונאים אותנו", יצקצק המסבירן התורן מול המראיין באולפן, ולרוב זה יעבוד לו. למה? שילוב של רגשי נחיתות בקרב החילוני על חוסר היכרותו עם החרדים – כאילו חוסר התמצאות בנבכי חצרות הרבנים ותתי החסידויות אמורים לסרס את זכותך להתקומם נגד עוול – לצד חוסר יכולת מובנה לקיים דיון ענייני נטול סטיגמות ושנאות.
הטריק החילוני, מנגד, פשטני בעיקרו: "יש הבדל בין החרדי ברחוב להנהגה", יטען האיש הממוצע, "אנחנו מפרידים". אבל זהו יותר כסוי תחת מאשר הפרדה אמיתית המוטמעת בלב. השמאל הישראלי – או מה שנותר ממנו – עדיין נטוע עמוק בתפיסות אדנותיות, פטריוטיות ופטרוניות, הרחק מהשמאל האוניברסלי, הליברלי וההומני, השואף לערכי שוויון וראיית האדם באשר הוא.
כי כדי לנהל שיח ציבורי נוקב, עליך לבוא עם תשתית של אהבה אישית. עליך להצטייד בטונות של אהבת אדם באשר הוא, של חמלה, הושטת יד וסולידריות; עם תועפות של תפיסת זכויות אדם נכוחה; עם ראייה כנה של כל ילד וילדה כאילו הם ילדיך, יהא זה גל, עובדיה, מוחמד, מוסטפא או אדיסו.
רגע לפני שאתם פותחים חשבון מול כוחנות האוטונומיה המאיימת על עתידכם, בדקו עם עצמכם: האברך החרדי שיושב לידכם באוטובוס – האם הוא מרתיע אתכם או שאתם מייחלים לו את כל הטוב? המשפחה החרדית עם שמונת ילדיה בתור לקופת חולים – האם אתם בזים לה או שליבכם נמלא חמלה? המפגין ממאה שערים שנדרס תחת המכת"זית – תדאגו לצדק עבורו או תסננו "מגיע לו"?
אם אכן בעומק ליבכם אתם רואים את האדם שמעבר לבגדים, רק אז תוכלו לגשת נקיי כפיים למלחמה מול האוטונומיה – לקלל בעצבנות את התנהלותה, לדרוש את ריסון כוחה הציבורי, לתבוע חלוקה הוגנת של המשאבים והנטל – ואולי גם לנצח בה.
