יש לי יותר מ-30 קעקועים. לא משנה מה אני לובש, הם יבצבצו. הם פשוט שם. הקעקועים שלי הם החופש שלי, דווקא בגלל שהם שם ואין שום דבר שאני יכול לעשות לגביהם.
מחשבות וחרדות בסגנון מה אם הייתי עושה אחרת, ומה אם פעלתי לא נכון, ומה אם אתחרט על הבחירה – נמחקות ברגע שמתקעקעים. הם הצהרת כוונות פומבית שכותרתה ״כל מה שיש לי בעולם זה את עצמי". ככה בדיוק אני נראה ואין לי שום דרך לנקות את התדמית הזאת. אין מה להתחבט או להרהר, הדיו מוטבעת פנימה ודווקא החד משמעיות הזאת, הפעולה שאין בה שום יכולת לשינוי, מביאה איתה חופש עצום.
כשהחיים הבוגרים שלי התחילו – הייתי משועבד. נער בן 18 עם דירה בלונדון, מראיין את רובי ווילאמס וצופה בחזרות גנרליות של מדונה לטקס פרסי ה-MTV – וכל מה שהעסיק אותי זה איזו מין גרסה של עצמי אני צריך להיות בשביל להצליח, בשביל שיאהבו אותי, בשביל לנסוק.
הייתי חימר. התעצבתי בהתאם למה שחשבתי שהם הצרכים של הסביבה האישית והמקצועית שלי. הסכמתי לגלם איזה דמות שרצו ממני, לשחק את המשחק שלהם, האני האמיתי שלי הגיע למקום השני. עמדתי מול הסלבריטאים שייצגו את מה שתפסתי כ״הצלחה״, וניסיתי לפרק את המרכיבים שלה. האמנתי שאצליח אם אשלב בעצמי אלמנטים שהפכו אנשים למצליחים: סגנון לבוש, חתך דיבור, מקומות בילוי, סטרייטיות.
מדונה חיה אז באנגליה עם גיא ריצ'י ועם מבטע בריטי מזויף. חודש אחרי שהגעתי ללונדון גם אני סיגלתי מבטא כזה. אם זה עובד לה, למה שזה לא יעבוד גם לי?
לקח לי שנים להבין שהדרך היחידה שלי ״לנצח״ היא להיות מסונכרן פנימית וחיצונית עם מי שאני באמת. אז התחלתי לעסוק באופן פומבי בחיים האישיים שלי: עשיתי סרט דוקומנטרי על אמא שלי, הצטלמתי ל"מחוברים", כתבתי הצגות על עולמי. על אהבה, על מיניות ועל נרקוטיקה. חשפתי את העולם הפנימי האמיתי שלי – ושילמתי מחיר. המהלך הזה גרם לקריירה הסלבריטאית שלי להימחק, אבל הוא הביא איתו תחושה אמיתית של חופש פנימי. לא יכולתי יותר להעמיד פנים שאני מישהו אחר – אז פשוט הפסקתי.
אני סלב צעיר, ואני בארון ובחרדה
ב-2004 להיות גיי מחוץ לארון היה נחשב מכת מוות לקריירה. בטח בארץ. ואני, שמעולם לא הייתי בתוך הארון, ששוחחתי על הנושא באגביות עם ההורים שלי כבר בגיל 12 – התחלתי לחקור את העולם דרך פיצול. פתאום אני בארון. יש את מי שאני באמת ויש את הפרסונה הציבורית שלי. מינד פאק. ייקח לפיצול הזה המון זמן להתמזג בחזרה.
אז אני סלב צעיר ואני בארון ובחרדה מתמדת שידעו מי אני באמת, אז באפליקציית ההיכרויות של הגייז אני מפרסם את עצמי בלי תמונת פנים גלויה. החרדה העמוקה שידעו מה אני אוהב, עם מי אני שוכב, המחשבה שהמיניות שלי תהיה עממית ורגילה הטריפה אותי. בהתאמה, המיניות שלי קיבלה ממד של אשמה מעצם היותה קיימת.
חשפתי את העולם הפנימי האמיתי שלי – ושילמתי מחיר | ג'ייסון דנינו הולט
המנטרה שלפיה פעלתי היא שסלבריטאיות היא טפלון. שכל אינפורמציה חריגה עליך תשמש לרעתך ותפגע לך בדימוי, בהצלחה ובפרנסה. סלבס אולד סקול עדיין מאמינים בזה. חלקם חברים שלי והם נוסעים לחו״ל רק בשביל לשחרר כפתור וללכת למרחבים שבהם איש לא מכיר אותם, רק כדי להתקרחן ולהזדיין ולחגוג את החשקים הטבעיים שלהם.
לפני שלוש שנים החלפתי את התמונה שלי בגרינדר לתמונה בפנים חשופות והשמיים לא נפלו. להפך, נהיה הרבה יותר קל להכיר ככה בחורים.
לחירויות קטנות יש תחושה חמקמקה. הכל לכאורה אותו דבר, אני עדיין באותו העור שלי, אבל הנשימה הופכת קלה. פתאום יש תחושה של חיבור, גם חיבור פנימי וגם חיבור לאדמה שמתחת לכפות הרגליים. אני כבר לא מחפש אדמה להיטמע בה, אלא משתרש, מכה שורשים.
סאחי זה חופש, סאחי זה כלא
רק שהסנכרון בין האני הפרטי לפומבי עדיין לא פתר את תחושת העבדות הפנימית שלי. הייתי צריך להמשיך לנקות. ב-15 השנים האחרונות צברתי אינסוף הנאות ממסיבות סמים ואלכוהול. לאורך השנים היו רגעים שבהם ההרגל הוביל להרס, למעילה באמון, לאקטים שהייתי מעדיף שלא היו קורים. אבל אז הייתי ממהר למחוק אותם מהזיכרון שלי. יאללה, כולם מפשלים, תהיה עדין עם עצמך.
אבל לפני שנה ראיתי איך דרך הצ׳ייסרים והשורות אני מאבד בן זוג. האיש שאני אוהב יצא מחיי כי לא הצלחתי לאסוף את חיי שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי עבד חסר שליטה. כשהוא קם ועזב הבנתי שאני צריך להיות המשה של עצמי, הסנה הבוער של עצמי ועם ישראל של עצמי – ולהתחיל חזרה את דרכי הביתה.
חשבתי הרבה על הארץ המובטחת שלי. האם היא המרחב שאני יוצר לעצמי כדי להרגיש בטוח, שומר ושמור? האם הבית שאני שואף לבנות הוא מבנה שקוף שבו מתפוגגת תחושת התלישות? המקום שבו הריח מהדהד את ריחות אבותינו ואבות אבותינו?
עד שיהיו לי תשובות אני בפריז, עובד על הספר הראשון שלי. התחושה להיות זר בעיר לא מוכרת מפלרטטת עם לידה מחדש של תחושת האני. כשאף אחד לא מכיר אותך, כשאף אחד לא יודע מי אתה, כשאתה דובר שפה אחרת – הכל פתוח. אפשר להיות מה שרוצים, אפשר לא לדפוק חשבון.
הכל פתוח. אפשר להיות מה שרוצים, אפשר לא לדפוק חשבון | צילום: תומר מיכלזון
אבל אני מוצא שהזהות החדשה שלי במקום החדש היא של איש משונה, מתבודד ואאוטסיידר. פריז היא עיר מלאת חיים, אבל אני לא מרגיש חלק. רק מתבונן מהצד בכל החיות הזאת.
אני מבין שזו לא זהות חדשה – זה סטייט אוף מינד חדש. אני מניח שזה קשור לכך שבדיוק לפני שנה החלטתי להפסיק לצרוך סמים ואלכוהול. זאת פעם ראשונה שאני סאחי בפריז. סאחי זה חופש. סאחי זה כלא. זה גם וגם. אני מקווה שאצליח לשמר את הסאחיות לעוד כמה שנים טובות. לקום בלי האנגאובר זה וואחד חופש, ואני מודה על כך כל יום.
לפרק את הכלום העצמי הדמיוני
אז אני מי שאני. באישי ובציבורי. איש רדוף ורודף. אמן שוחר שלום שנמצא במלחמה תמידית. איש שפגע באהובים ביותר בחייו ואת חלקם לא הצליח להשיב. נדרתי לעצמי להתבטא ולפעול בלי בושה, לא משנה איפה אני נמצא. לחלוק את הפגיעות שלי, לממש את הפנטזיות שלי ולדאוג לעצמי בכל נקודה בגלובוס שבה אהיה.
היציאה מעבדות לחירות היא לא ליניארית. אין רגע אחד שבו השתחררתי מהכלא או שניצחתי במאבק משפטי איום ונורא שנמשך שנים. אני במסע תמידי ללמוד להתנהג יותר בכבוד לעולם שסביבי ולעצמי, לא לשעבד את עצמי ולא אף אחד סביבי, ובעיקר לא לבנות לי פירמידות מונומנטליות שמאדירות איזה כלום עצמי דמיוני.