פחות משנה אחרי תחקיר הארץ, בו נטען כי שדרן הרדיו דידי הררי הטריד מינית עובדות בתחנת רדיו תל אביב, הוא חוזר לשדר, הפעם ברדיו דרום (תחת אותם בעלים). התחקיר חשף סביבת עבודה שבה נשים נאלצו להגן זו על זו ולוודא שאף אחת לא תישאר לבד בקרבתו, אך כעת הררי זוכה למקום של כבוד בכנס אילת ה-17 לעיתונות, ובתוכנית החדשה שלו הוא יעבוד עם צוות גברי בלבד.
תגובות הזעם להודעה על החזרת התוכנית לא איחרו לבוא. ארגוני הנשים החלו לסעור, בטענה שזהו המשך ישיר לאיתרוג הציבורי שקיבל הררי אחרי פרסום הפרשה (ואנחנו הרי עם שראה איתרוג או שניים). בנוסף שדולת הנשים שלחה מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים, בו איימה בתביעה נגד רדיו דרום והרשות השנייה וארגון העיתונאים והעיתונאיות גינה את המהלך וקרא לרשות השנייה לבדוק את מדיניות התחנה.
לפי הדיווחים בשיחות ברדיו דרום המתהדרים המתהדרים בהיות התחנה מנהולת על ידי אשה (כאילו זה תו תקן אוטומטי), עדיין לא ברור על מה הסערה. הטיעון הנגדי שצפוי לעלות: דידי הררי שילם את חובו. אחרי הכל, הוא הוצא לחופשה, (לאחר שגורמים ברדיו תל אביב מסרו שזה היה "כרטיס לכיוון אחד" וש"הם רק רוצים שהסערה תדעך"). לאחר מכן התפטר, סוכנות הייצוג שלו ניתקה עמו קשר, כמו גם חברת "יורודרייב" לה שימש פרזנטור, והוא נסע ליוון. לכאורה, "תרבות הביטול" סימנה וי גדול, אבל העניין כאן אינו נקמה או ענישה.
"אין טעם להתלונן״
החזרתו של הררי לבמה הפוכה לאותה הודעת דירקטוריון של רדיו תל אביב לאחר פרסום התחקיר, בה טענו: "אנו מייחסים חשיבות עליונה לשמירת כבודו של כל אדם, ובוודאי לסביבת עבודה תקינה ומכבדת".
האם משמעותה של סביבת עבודה מכבדת היא סביבה של גברים בלבד? האם זה נועד למנוע תקיפות נוספות? אם כן, מה זה אומר על הבנתו של הררי את המעשים שיוחסו לו? ואם לא, מה קרה שהכרטיס הפך לדו כיווני?
החזרתו של הררי לבמה בכל פלטפורמה היא מדריך לניהול סיכונים מחפיר, היוצר הדרת נשים כדי "למנוע בעיות" (כי נשים הן הבעיה, לא מי שתוקף אותן), ומאפשר המשך קיומה של סביבת עבודה רעילה ומטרידה
נקודת המוצא של המחאה כנגד החזרת התכנית פשוטה: נשים רוצות לעבוד, לפרנס ולהגשים את עצמן בתנאים שווים ומאפשרים. אם זו בקשה מופרזת, אז לכל הפחות להיות בטוחות במקום העבודה. אם גם זה יותר מדי לבקש, אז כשעולות תלונות על פגיעה במקום העבודה, שיינקטו צעדים ממשיים, ולא רק הצהרות יח״צ ריקות. אבל שום דבר מזה לא קרה במקרה של הררי.
ימשיך להשמיע את קולו
הנשים שחשפו את הפגיעות של הררי שילמו מחיר אישי, מקצועי וציבורי כבד. הרי למדנו היטב ובמשך שנים את דפוס ההתעללות החברתית כלפי מי שמעזה להשמיע את הקול שלה: הכפשה, השתקה, וגיהינום ציבורי.
הררי לעומת זאת, ימשיך להשמיע את קולו ללא הפרעה, הפעם מוקף בגברים בלבד "שלא היו מעורבים", מרגיעות הכותרות. הוא ישוב לצבור פופולריות והשפעה מבלי שהציג כל סימן לשינוי. ההתנצלות שפירסם בזמנו הייתה נוסחה שחוקה ומעליבה שהאשימה בעקיפין את הנשים שנפגעו. אחר כך נסע לחופשה, וסיכם בפוסט שובר שתיקה: “Athens – me, myself & I”.
החזרתו של הררי לבמה בכל פלטפורמה היא מדריך לניהול סיכונים מחפיר, היוצר הדרת נשים כדי "למנוע בעיות" (כי נשים הן הבעיה, לא מי שתוקף אותן), ומאפשר המשך קיומה של סביבת עבודה רעילה ומטרידה. היא נושאת מסר ברור לנשים שמוטרדות ומותקפות: "כמה פעמים צריך להסביר? אין טעם להתלונן״.
במקום זה, אפשר לעמוד באופן פומבי לצד הנשים שהתלוננו כנגד הררי, לרענן בדחיפות את פעילות הממונות אן הממונים על מניעת הטרדות מיניות, לקיים סדנאות בכל תחנות הרדיו ובכל הדרגים, ולוודא שהצהרות הדירקטוריון מקבלות תוקף ממשי ולא נותרות מילים ריקות מתוכן.
הסערה אולי דעכה לתקופה, למשאלת הלב של הנוגעים בדבר, אבל עכשיו היא מתחילה שוב. לא בשל נקמה, אלא כי גם בתחום הזה דרושה לקיחת אחריות.
הכותבת היא מייסדת ומנהלת שותפה בעמותת המכללהּ, הפועלת לשיקום תעסוקתי לנשים במצבי זנות ואלימות.
