מאז ה-7 באוקטובר אלימות המתנחלים מחריפה, והיא נעשית תדירה יותר, פרועה יותר, ונועזת יותר. עוד לפני המלחמה החל ריכוז כלי נשק בהתנחלויות, שמאז ה-7 באוקטובר הפך לשיטפון שהציף אותן באלפי כלי נשק. המדינה הלבישה את המתנחלים במדים וציידה אותם בנשק, הכשירה אותם והפכה את האלימות שלהם לממוסדת עם כיתות הכוננות ביישובים שעובו והפכו בחלקן ליחידות "הגנה מרחבית". אלו קיבלו ריינג'רים חדישים המאפשרים ניידות מוגברת במרחב. אנשיהן מסתובבים במדים מבלי להזדהות, חמושים באקדחים או ברובים. בנוסף, חלק נכבד מאוכלוסיית המתנחלים עושה מילואים, ולכן יכולים לצאת הביתה חמושים ברובי M-16, ובאחר צהריים פנויים, באחד מימי החופשה, ללכת לאיים בנשק על פלסטינים באחד הכפרים בסביבה.
כשמסתובבים ביהודה ושומרון לא ברור מי בתפקיד, למי יש אחריות רשמית, מי מחלק את ההוראות, ומי כפוף למי. יש הרבה אנשים במדים והרבה אנשים עם נשק. רבים טוענים לסמכות, אך אין לדעת מי לקח אותה על דעת עצמו וגם אין את מי לשאול
כל אלו טשטשו מאוד את הגבולות בין אזרחים-מתנחלים לבין כוחות הביטחון. כשמסתובבים במרחב יהודה ושומרון לא ברור מי בתפקיד, למי יש אחריות רשמית, מי מחלק את ההוראות, ומי כפוף למי. יש הרבה אנשים במדים והרבה אנשים עם נשק. רבים טוענים לסמכות, אך אין לדעת מי לקח אותה על דעת עצמו. וגם אין את מי לשאול, שכן גופי התיאום הרבה פחות נכונים לדבר, להקשיב או אפילו לענות. חוסר הבהירות בולט הן בסירוב הגובר של חיילים בשטח להזדהות והן בעבודה עיתונאית ואזרחית מול גופים במערכת הביטחון. לאחרונה, למשל, הצבא נאלץ להודות לאחר יותר משנה כי הוא אפילו לא אוסף מידע על אלימות מצד חיילי הגנה מרחבית וכיתות כוננות כלפי פלסטינים, למרות שמדובר בחיילי מילואים ושכיתות הכוננות מאורגנות וממומנות על ידו.
אינדיקציה נוספת להאצת התהליכים היא שמנגנוני המדינה, אשר נהגו להעלים עין מהאלימות עוד לפני הממשלה הנוכחית וה-7 באוקטובר, החלו לתמוך בה ואף להזינהּ. אחד מאלו שמנצחים על התהליך הוא בצלאל סמוטריץ', השר במשרד הביטחון האחראי על המנהל האזרחי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים, גופי המדינה המנהלים את חיי הפלסטינים בשטחים שתחת שליטתה. מאז תחילת כהונת הממשלה הנוכחית סמוטריץ' משלב בין סמכויותיו כדי לתת גיבוי לאידיאולוגיה המתנחלית דרך מוסדות המדינה. כוונותיו להחיל ריבונות ישראלית בשטחים מוצהרות. הוא הכריז כי "2025 תהיה שנת הריבונות ביהודה ושומרון", הביע תקווה שיצליח לסגור את המנהל האזרחי לאחר הסיפוח ואף פעל כדי להפקיע סמכויות מידי צה"ל.
במאי עברה החלטת קבינט שקבעה שכל שטחי C, המהווים כ-60 אחוז משטח הגדה, בהם יש לישראל שליטה ביטחונית ואזרחית, נמצאים באחריות ישראלית. "ריבונות דה פקטו" לדבריו של סמוטריץ', הממשיך להתבטא במפורש בנוגע לתוכניותיו, והוא רק אדם אחד. האידיאולוגיה המשיחית שאותה הוא מייצג מחלחלת גם לתוך הצבא והמשטרה ומתבטאת בסיוע למתנחלים, בהיעדר אכיפה ובהתעמרות בפלסטינים. מה שעוד נותר מ"החוק היבש" בשטחים, מתפוגג בשטח.
גירוש בדרך לסיפוח
אחת ממטרות הביניים של ההתארגנות המשולבת של המתנחלים והמדינה היא גירוש קהילות פלסטיניות בשטחי C על מנת להקל, בעתיד הלא רחוק, על סיפוח רשמי של השטח עם מינימום פלסטינים. אחרי כשנתיים, המתנחלים יכולים לרשום לזכותם הישגים ממשיים. סמוטריץ' והמנהל האזרחי מסייעים לטיהור האתני של השטח באמצעות הריסת בתים, הכרזה על שטחי אש חדשים או הרחבת ההתנחלויות הקיימות. בעוד שמספר ההכרזות על אדמות מדינה ואישור הבניה למתנחלים עלה באופן חד מאז הקמת הממשלה הנוכחית, עבור כ-300 אלף הפלסטינים שגרים בשטחי C לא מתקיימים כל הליכי תכנון ואושרו אפס היתרי בניה.
הלחץ המתמשך שהפעילו המתנחלים הוביל לצמצום אזורי המרעה של הקהילות הפלסטיניות המקומיות, שנדחקו ליישובים שלהן. הרועים נאלצו למכור את רוב העדרים ואת הנותרים להאכיל במזון קנוי. המתנחלים המשיכו להפעיל לחץ, הפעם אל מול הכפרים הפלסטינים עצמם, כולל באזורים בשטחי B
כך גם בשטח: הלחץ המתמשך שהפעילו המתנחלים הוביל לצמצום אזורי המרעה של הקהילות הפלסטיניות המקומיות, שנדחקו ליישובים שלהן. הרועים נאלצו למכור את רוב העדרים ואת הנותרים להאכיל במזון קנוי. המתנחלים המשיכו להפעיל לחץ, הפעם אל מול הכפרים הפלסטינים עצמם, כולל באזורים בשטחי B (בהם יש לישראל שליטה ביטחונית אבל לא אזרחית). גם כאן השתמשו באיומים והפחדה כדי להביא את הפלסטינים לעזוב. פעילים בשטח מספרים כי כוחם העולה של המתנחלים האלימים והמאיימים מורגש גם במקומות שהיו כביכול מתונים ובטוחים יחסית לפני המלחמה. במציאות זו, ללא מעט קהילות פלסטיניות מבודדות אין ברירה אלא לעזוב. על פי המידע שנאסף על ידי ארגון "בצלם", עד כה גורשו 38 קהילות הכוללות 2,215 בני אדם במגוון שיטות: מגידור, דרך הצקות מתמשכות ועד לשימוש באלימות פיזית.
אל מול האלימות הממוסדת ופשעי המתנחלים, בעשורים האחרונים פועלים לצד תושבי הקהילות הפלסטיניות בשטחים פעילי סולידריות ישראלים ובינלאומיים. המשימה העיקרית של הפעילים שמפגינים נוכחות מגינה בקהילות היא לתעד, לצלם, ולנסות להציב בשטח גבולות לפעילות המתנחלים. כללי המשחק הלא-כתובים, שנוצרו לאור הכרח המציאות הלא-צודקת, הם שנוכחות של יהודים או פעילים בינלאומיים במרחב תפחית את האלימות כלפי הקהילות הפלסטיניות: בעוד שהפעלת אלימות מול פלסטינים עוברת בשתיקה מצד הרשויות הישראליות בדרך כלל, המערכת פחות סובלנית כלפי אלימות מול יהודים, והמתנחלים גם לא נוטים לפגוע פיזית ביהודים.
יתרה מזאת, ליהודים יש יותר אפשרויות גישה למוסדות המדינה – רשויות החוק, הצבא והמשטרה, ביחס לפלסטינים שסובלים הרבה יותר מאלימות, אך במקביל מקבלים הרבה פחות סיוע ממערכות המדינה. לכן, היהודים יכולים לפעול דרך המערכת ולפעמים לערב את התקשורת או מערכת המשפט, שעשויים לסייע להם. התמשכות המלחמה בעזה בחודשים הראשונים וחוסר היכולת של הפעילים להשפיע על המציאות שם דחפה לא מעט מהם לרכז את מאמציהם בטקטיקה של נוכחות מגינה. פעילי סולידריות ותיקים אף מדווחים על עלייה במספר הנרשמים לפעילות.
יהודים לא לגיטימיים
הדינמיקה של השטח גורמת מדי פעם להפרות של הכללים הלא כתובים של הנוכחות המגינה, כשמתנחלים מפעילים אלימות כלפי כוחות הביטחון או פעילי הסולידריות היהודים בשטח. מקרה שכזה התרחש ב-11 ביוני כאשר קבוצת מתנחלים הגיעה לאזור מיחמאס, כפר בן כ-2,500 תושבים כשמונה קילומטרים צפון-מזרחית לירושלים שנמצא ברובו בשטח C ובחלקו הקטן בשטח B.
במהלך העימותים האלימים השגרתיים בין מתנחלים ופלסטינים לפחות מתנחל אחד פתח בירי חי מרובה. שלושה פעילי סולידריות יהודים – אריק אשרמן, הלל לוי-פאור, ויפעת קמחי – שביצעו בכפר נוכחות מגינה ניסו לברוח ברכבם מפני הירי. שני נערים רעולי פנים, בני 16 או 17, רדפו אחרי שלושת הפעילים לעבר הרכב, החלו להכותם באלות עד זוב דם, וברחו לאחר מספר דקות. חבולים, ניסו הפעילים לצאת מהשטח ולקבל טיפול רפואי, אך את דרך העפר חסם רכבו של דוברהּ לשעבר של ח"כ לימור סון הר-מלך, שעוד לפני המלחמה נחשד ברצח פלסטיני, אלישע ירד, ובו מתנחלים וסביבם כמה חמושים במדי ב'.
הפעילים התקשרו למשטרה ולמד"א וביקשו סיוע, ללא הועיל. רק בדיעבד, עם הגעת כוח צבאי רשמי, הבינו שלובשי-המדים שהיו סביבם עד אותה העת לא היו כוחות ביטחון רשמיים, אלא אזרחים, מתנחלים מהאזור שטענו לסמכות בשטח. אריק אשרמן – פעיל ותיק ודמות מוכרת בגדה – יצא מהתקיפה עם פגיעת ראש ושברים בצוואר. במקרה של יפעת קמחי והלל לוי-פאור, פעילים צעירים יותר, האירוע הסתיים בשבר במרפקים של שניהם ושטפי דם בכל הגוף.
אחרי האירוע
אירועי אלימות של מתנחלים נגד פעילים יהודים כמו זה המתואר אולי אינם שכיחים מאוד, אך גם אינם יוצאי דופן. האירוע במיחמאס הוא חלק מהתופעות שהוצגו מוקדם יותר, ומשקף את התרחבות מעגל "היהודים הלא-לגיטימיים" – אזרחים יהודים שדה-פקטו אינם זכאים לסיוע ממערכות המדינה שלהם בשל דעותיהם הפוליטיות. המקרה של קמחי ולוי-פאור מעניין דווקא משום שהם אינם פעילים ותיקים המוכרים למערכת ומקבלים טיפול "מיוחד" מסיבה זו.
בחינה של התמודדותם עם גופים שונים במערכת הבירוקרטית הענפה שאחראית על שימור הכיבוש ממחישה אם כן את האצת התהליכים בשטחים. המקרה שלהם מהווה מקרה בוחן טוב גם בשל התיעוד הרב – של האירוע עצמו, כמו גם של ההליכים הבירוקרטיים שבהם השניים נתקלו לאחריו. תגובת המערכת הגלויה במקרה שלהם – שעיקרה אדישות ומסמוס – מעידה על אופי תגובותיה לפלסטינים הרבים מאוד שעוברים דרכה להם אין את השפה, התיעוד, המשאבים, הקשרים או הסבלנות לנסות להתמודד עם המערכת, וחווים אדישות ומסמוס בהיקפים גדולים בהרבה.
על אף שהאירוע במיחמאס משך תשומת לב תקשורתית מסוימת, הוא התפוגג מהשיח הציבורי מעט לאחר מכן, עם ההסלמה הפתאומית והמלחמה מול איראן. ההחלמה של שלושת הפעילים הייתה ממושכת יותר. אשרמן, כפעיל ותיק, בחר שלא להמשיך לפעול דרך המערכת – בחירה שנובעת בין השאר מחוסר אמון בסיסי בתפקודה. קמחי ולוי-פאור, לעומת זאת, בחרו לנסות למצות את ההליכים המשפטיים דרך המערכת. לרשותם לפחות 15 סרטונים הכוללים את פניהם הגלויות של מספר מתנחלים שנכחו במקום לפני ואחרי התקיפה, בעוד שחלק מהמתנחלים שאותם צילמו החזיקו בעצמם מצלמות ותיעדו אותה מהצד השני. יתרה מזאת, משלב מוקדם קמחי ולוי-פאור תיעדו את כל האינטראקציות שלהם עם גורמים בתוך המערכת הבירוקרטית לרבות שמות, מספרי אסמכתאות וזמנים מדויקים למענה או טיפול בפנייה, עד לרמת הדקה. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, התרחשו לא פחות מ-27 אינטראקציות כאלו שכוללות מסירת עדויות, עדכוני סטטוס, בירורים רשמיים, הגשת תלונות, ופניות שקיבלו מצד גורמים במערכת. כך למשל, ב-27.6.25 פתחה קמחי בירור מול יחידת נפגעי עבירה במשרד המשפטים, בעוד שב-1.7.25 לוי-פאור ניגש לתחנת המשטרה בבנימין ב-10:25 ושם נמסר לו שהתיק הועבר לפרקליטות, אך הוא לא עודכן על מצב התיק בששת הימים לאחר מכן.
אוסף הגורמים שדרכם ניסו קמחי ולוי-פאור לפעול כולל את תחנת המשטרה בבנימין, יחידת נפגעי עבירה במשרד המשפטים, נציב תלונות הציבור במשטרה, והפרקליטות הצבאית. למרות התיעוד המקיף שברשותם, בחודשיים האחרונים נאלצו השניים להתמודד עם נציגים ומוסדות רבים שהביעו אטימות, ולעיתים זלזול, תוך כדי השקעת זמן ומאמץ רבים. עד כה מאמציהם לא הובילו לשום תוצאה קונקרטית בהתמודדות מול המערכת, ואפילו לא התאפשר להם לפתוח בהליך פלילי, הצעד הראשון שמטרתו להוביל לפתרון צודק על פי החוק לתקיפה שחוו.
ההחלטה לפתוח בהליך פלילי נגד התוקפים התקבלה מיד לאחר התקיפה. ביום שלמחרת התקיפה פתחו קמחי ולוי-פאור תלונה מקוונת באתר המשטרה. התלונה אכן נפתחה, ולאחר שלא זומנו לתת עדות במשך שישה ימים ואיש לא יצר עמם קשר, השניים ניגשו באופן עצמאי לתחנת המשטרה בבנימין בבקשה לתת עדות. הם נתנו עדות מקיפה, אך לאחר מכן, במשך ארבעה ימים נוספים, לא נוצר עמם קשר מצד אף גורם במשטרה או בפרקליטות. בשלב זה, בהליך נורמטיבי בתגובה לעבירה חמורה כזו, המשטרה הייתה אמורה לפתוח בחקירה ולזמן אליה את החשודים לחקירה באזהרה. אך זו לא המציאות בגדה המערבית שבה המתנחלים נמצאים מעל לחוק, וזו לא הייתה תגובתה של המשטרה גם במקרה הספציפי שלהם.
השניים פנו לתחנת משטרת בנימין באופן חוזר ונשנה בשאלה כיצד מטפלים בתלונה והאם נפתחה חקירה, אך לא קיבלו מענה. לאור היעדר ההתקדמות, פנו השניים ליחידת נפגעי עבירה במשרד המשפטים על מנת לבקש להיות מוכרים כנפגעי עבירה – סטטוס שהיה מעניק להם זכויות כמו הזכות לנוכחות בבית המשפט בזמן ההליך והאפשרות לקבל פיצויים כתוצאה מההליך הפלילי. גם מיחידה זו לא קיבלו מענה. לבסוף, בתאריך 30 ביוני, קיבלו ממשרד המשפטים את הבשורה שאין ביכולת המשרד לעסוק בתיק שלהם, שכן הוא הועבר לאחריות הפרקליטות הצבאית. התברר שהמשטרה איחדה את התלונה והעדות בתיק שלהם עם תלונה מצד אותם המתנחלים שהיו מעורבים בתקיפתם נגד פלסטינים. באופן רשמי, הפרקליטות הצבאית עוסקת בהליכים משפטיים נגד פלסטינים כחלק מהמערכת שמקיימת דין נפרד לפלסטינים בשטחים – וככזו מהווה גוף מרכזי שמתחזק את מציאות האפרטהייד (שנחשב פשע נגד האנושות) בשטחים.
מקרה של אלימות מתנחלים נגד פעילים יהודים מעיד על תפקודה של המערכת טוב יותר מאשר האלימות של מתנחלים נגד פלסטינים, שהופכת לשקופה. אירוע שגרתי שאין צורך לדווח עליו
המקרה של לוי-פאור וקמחי, שהתגלגל לפרקליטות הצבאית לכאורה בטעות, מאיר לא רק על מערכות החוק הנפרדות אלא גם על הכשלים המערכתיים שבהן. כך העדויות העצמאיות שלהם, שעיקרן מקרה תקיפה של יהודים נגד יהודים, הועברו לגוף שתפקידו הוא למצות את הדין נגד פלסטינים. משמעות הדבר היא שלוי-פאור וקמחי עדיין לא החלו בהליך פלילי ואף לא יכולים להתחיל בו שכן עדויותיהם משויכות לתיק המצוי תחת גוף שכלל אין לו עניין במקרה שלהם, והרשויות אף עושות מאמץ להפנות עדויות אלו כנגד פלסטינים. לדברי היחידה לנפגעי עבירה, אין לה סמכות בתיק מכיוון שהוא מצוי באחריות הפרקליטות הצבאית. בלית ברירה, לאחר סחבת של למעלה מחודש וחצי, נאלצו השניים לפנות לסיוע משפטי פרטי ולשלם על כך מכספם.
הדליאן, עיאד ואספר
המציאות אותה חווים קמחי ולוי-פאור אינה מתרחשת בחלל ריק. המודל הבסיסי הוא היחס שאותו מקבלים פלסטינים מרשויות המדינה. במידה ופלסטינים בשטחים נפגעים מפעילות מתנחלים, לא רק שהם לא זוכים להכרה ומענה משפטי, אלא לעיתים אף נעצרים אחרי שהתלוננו. כמצופה במודל הזה, המערכות איתן נאלצים קמחי ולוי-פאור להתמודד בשבועות האחרונים סבוכות, לא נגישות, ולא זמינות. במקרה הזה כמו גם במקרים דומים של אלימות מתנחלים נגד יהודים בתקופה האחרונה נראה שמדובר במדיניות חצי רשמית. חלק מהפעילים התייאשו מהפנייה למשטרה ומוותרים מראש על הגשת תלונות. אחרים שחוו את אותה הכתף הקרה מצד המערכת מקבלים מענה כלשהו רק לאחר שהתקשורת מסקרת את המקרה שלהם.
האירוע הבודד ממחיש את העדפתה של המדינה להיעדר מאירועי אלימות בין פרטים בהקשר לאומי למעט במקרים של אלימות של פלסטינים כלפי יהודים, שנאכפת. ידוע כי המדינה מתעלמת באופן שיטתי מפגיעה בפלסטינים בשטחים, אפילו כאשר זו מגיעה לכדי מוות של פלסטינים, כמו במקרה שבו עודה הדליאן נורה בידי המתנחל ינון לוי. למרות תשומת הלב התקשורתית החריגה למקרה, לוי שוחרר למעצר בית למחרת האירוע ושוחרר אף ממנו שלושה ימים לאחר מכן – בעוד שמעצרם של ארבעה פלסטינים שנעצרו באותו אירוע בעילת זריקת אבנים הוארך. שלושה ימים לאחר האירוע חמיס עבד אל־לטיף עיאד מת משאיפת עשן לאחר שמתנחלים הבעירו 12 כלי רכב ובתים בכפר סילוואד בזמן שכוחות צה"ל נכחו בו. יומיים לאחר מכן מתנחלים הרגו פלסטיני נוסף, מועין אספר, ופצעו שבעה אחרים באמצעות ירי לעברם. התעלמות זו של המערכת מתרחבת גם להתעלמות מאלימות של יהודים כלפי פלסטינים אזרחי ישראל, כולל ברמת חברי כנסת שחווים אלימות מתועדת היטב בלב ישראל שבתוך הקו הירוק.
מקרה של אלימות מתנחלים נגד פעילים יהודים מעיד על תפקודה של המערכת טוב יותר מאשר האלימות של מתנחלים נגד פלסטינים, שהופכת לשקופה כאירוע שגרתי שאין צורך לדווח עליו. אירועי אלימות נגד יהודים עדיין אינם בקטגוריה זו. ניכר כי מקרים כמו של קמחי ולוי-פאור עדיין יכולים לאיים על המערכת. במידה והמערכת תתמודד עם האירוע בכליה יוותרו לה בסופו של דבר שתי אפשרויות. במידה והיא תמצה את הדין הפלילי עם התוקפים ותעניש אותם, הדבר יוביל לפגיעה במוטיבציה של המיליציות היהודיות בשטחים ואף למשבר פוליטי בין ראש הממשלה לבין נציגיהם, שני דברים לא רצויים מצד גורמי הכוח במדינה. במידה והמערכת תבחר רשמית שלא למצות את הדין הפלילי, למשל באמצעות שחרורם של התוקפים ללא הליך משפטי או עונש סביר, היא תפגע בלגיטימציה שלה בקרב הרוב היהודי הדומם, קבוצה הכוללת את האליטה הליברלית הישנה, שמצפה לתמיכת המדינה בזכויותיה העודפות על בסיס הלאום היהודי שלה בתמורה לשתיקתה ביחס לנעשה בשטחים.
דחיית האכיפה תוביל להסלמת המציאות האלימה ותקשה על החלתה בהמשך. זוהי איננה רק בעיה מוסרית או משפטית, אלא זו סכנה ממשית ליסודות הסדר הציבורי. הנפגעים, בסופו של דבר, יהיו כולנו
מעבר לכך, במקרי אלימות כמו זה שתיארנו, כאשר המדינה נמנעת מפעולה מול אירועים אלה כמגמה, היא מוותרת על אחד מעמודי התווך של ישות מדינית ריבונית: המונופול על האלימות. במקום שבו המדינה אינה מתערבת, אחרים תופסים את מקומה, בדמות קבוצות חמושות, מיליציות אזרחיות, או יחידים הפועלים על פי דין לעצמם. סופו הידוע מראש של התהליך הוא ביטול שלטון החוק והכפּפתו באופן כמעט מוצהר לצרכים אידיאולוגיים. האלימות היא קצה הקרחון הגלוי של התהליך הרחב יותר והשקט יותר שמתרחש במשרדים ובאינטראקציות בשטח. ללא התערבות מצד הרשויות, התהליך ימשיך להסלים ויוביל למקרי מוות נוספים כמו אלו של הדליאן, עיאד ואספר.
התהליך אולי ברור ביותר בשטחים, שם גם במערכת הביטחון עצמה מזהירים מפני אובדן שליטה של הצבא, אך היעדר האכיפה מעודד את התרחבות האלימות משני צדי הקו הירוק, כפי שבא לידי ביטוי למשל באירוע הפוגרום שהתרחש בזמן הקרנת טקס הזיכרון המשותף ברעננה (וגם בו שלושת החשודים שנעצרו שוחררו במהירות). דחיית האכיפה תוביל להסלמת המציאות האלימה בשטח ותקשה על החלת האכיפה בהמשך. זוהי איננה רק בעיה מוסרית או משפטית, אלא סכנה ממשית ליסודות הסדר הציבורי. הנפגעים, בסופו של דבר, יהיו כולנו.
ברצוננו להודות לליאת קוזמא ועמוס גולדברג על הערותיהם על גרסא מוקדמת של מאמר זה.
נועם יונאי היא סטודנטית ומתנדבת בפרויקט Bearing Witness -Gaza.
לי מרדכי הוא מקים פרויקט Bearing Witness – Gaza ומרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.
!