דני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט, חשף הבוקר (ב׳) כי לפי גורמי מודיעין אחיו מת מהתקף לב בזמן שנחקר בעינויים בשבי החמאס. ״חשדו באיציק שהוא טייס כי היה לו קעקוע בצורה של נשר על היד", סיפר במהלך דיון בכנסת. ״לקחו אותו לחקירה, והוא לא חזר. איציק מת, נרצח. קיבל התקף לב בעינויים, תוך כדי החקירה״.
גופתו של אלגרט הוחזרה ארצה בפברואר האחרון. שמונה גופות חטופים הושבו לישראל לאורך החודש הנוכחי. מרביתם נרצחו כבר ב-7 באוקטובר, אבל חלקם נחטפו לעזה בחיים ונרצחו שם. איך ולמה נרצחו? כמה זמן שרדו? איש לא מספר לנו. את מי משרת השקט הזה?
האם לא חשוב שנדע שאחת מגופות החטופים שנרצחו בשבי הוחזרה בלי ראש? האם אין בכך כדי ללמד על חייהם של החטופים בשבי, ושמאחורי הכותרות על עינויים, הרעבה וסבל לא אנושי עומדים גם מעשים אכזריים קונקרטיים? האם לא חשוב שנדע שאחד החטופים חזר בלי קליעים בגופו, מה שלא מתיישב עם הסיפור שהצבא סיפר על מותו, ושאחר הגיע מוכה וחבול עד זוב דם?
האם לא חשוב שנדע שאחת מגופות החטופים שנרצחו בשבי הוחזרה בלי ראש? או שאחד מגופות החטופים חזר בלי קליעים בגופו, מה שלא מתיישב עם הסיפור שהצבא סיפר על מותו, ושאחר הגיע מוכה וחבול עד זוב דם?
בממשלה היו מעדיפים שלא נדע. כמה שיותר שקט, כך יובטחו המשך שרידותה של הממשלה והמשך הפקרת החטופים. הטרגדיה היא שמסע ההפחדה והדיכוי של המשפחות הצליח ואף הן הפנימו בכניעה את תרבות השקט, כפי שהודתה בכך בכנות ענת, אמו של החייל החטוף מתן אנגרסט. "אנחנו מרגישים שהשקט שלנו עלה למתן ביוקר", אמרה בראיון ל"הארץ". "סמכנו על המדינה שהחליטה לא להילחם עליו והפקירה אותו שם".
אנגרסט חשפה כי ביקשו מהמשפחה לדבר ולפרסם פחות. בהתחלה זה היה מסיבות של צנעת הפרט ולאחר מכן התברר "שזה מגמתי ואנחנו בבעיה, והשקט שביקשו מאיתנו פעל נגדנו". החודש החליטה לחשוף את תיעוד החטיפה של בנה, שמגלה את הלינץ' שעבר בדרכו לגיהנום. "החלטנו לצאת החוצה כי אנחנו מנסים לזעוק שיפסיקו להפקיר אותו ואת כולם. מי שעושה הפרדות ומשאיר אנשים מאחור זה ממשלת ישראל".
חשוב שנכיר את הזוועות ונשדר אותם ללא הרף. את ה-36 קילו של עדן ירושלמי, את הגזים הרעילים שחנקו את רון שרמן, את המודיעין הלקוי שאפשר להפציץ מבנה שבו שהה חטוף ולא נבדק לאשורו
החמאס מתעלל בחטופים והממשלה אומרת למשפחותיהם לשבת בשקט. למשפחות אסור לבקר את הממשלה ואסור לחשוף פרטים על מצבם של יקיריהם. לא פעם קיבלתי טלפון מבועת ממשפחה בשל פרט טריוויאלי שחשפתי על שהותם של חטופים מסוימים בשבי. אולם במאבק להשבת החטופים, כל פרט הוא קריטי.
חשוב שנכיר את הזוועות ונשדר אותם ללא הרף. את ה-36 קילו של עדן ירושלמי, את הגזים הרעילים שחנקו את רון שרמן, את המודיעין הלקוי שאפשר להפציץ מבנה שבו שהה חטוף ולא נבדק לאשורו. שמירה על הפרטים האלה בשקט משרת רק אדם אחד, ולא את החטופים, שבתקווה עדיין בחיים.