מטחי הטילים האיראניים המשוגרים לעבר ערי ישראל החל מיום שבת מטביעים חותמת דם על שורה ארוכה מדי של דוחות, מומחים, תחקירים וגופים רשמיים שהזהירו שוב ושוב את הממשלה מפני פערי המיגון החמורים בישראל. לפני זמן קצר טיל בליסטי עמוס נפץ פגע בשני בניינים בעיר חיפה, שנראה שהפכה ליעד נחשק עבור האיראנים בזכות הפוטנציאל הנפיץ שלה, ושל מפעלי הזיקוק שבלבה. 

אמש מתקפת הטילים גבתה את חייהם של עשרה בני אדם בהם ארבע נשים בטמרה שבצפון ועוד שישה בבת ים, שם טיל שפגע בין שני בנייני מגורים גרם לקריסת אחת החזיתות של בניין בן עשר קומות, והוביל למותם של ארבעה, בהם ילד בן 10, ילדה נוספת, אישה בת 69 ואישה בת 80. שתי גופות נוספות חולצו מאוחר יותר מבין ההריסות. ברחובות, פגיעה ישירה בבניין מגורים גרמה לפציעתם של 37 בני אדם, שניים מהם במצב קשה. סה״כ נפצעו מאז תחילת המלחמה עם איראן למעלה מ-200 בני אדם.

העדר ממ״דים ומצב אחזקה לקוי של המקלטים הציבוריים מפקירים את חייהם של מיליוני ישראלים למשחק רולטה רוסית אכזרי. תוצאתם הטראגית של כשלים מתמשכים במיגון העורף, עליהם התריעו שוב ושוב

"מי שהיה במרחבים המוגנים לא נפגע", אמר אמש נציג פיקוד העורף במשדר הלילי של חדשות 12. ואכן, ככל הידוע בשלב זה, גם בטמרה וגם בבת-ים הייתה לתושבים גישה למרחב מוגן. ובכל זאת, העדר ממ״דים ברוב הדירות בישראל, יחד עם מצב אחזקה לקוי של המקלטים הציבוריים והפרטיים, מפקירים מאז לפנות בוקר יום שישי האחרון את חייהם של מיליוני ישראלים למשחק רולטה רוסית אכזרי. תוצאתם הטראגית של כשלים מתמשכים במיגון העורף, עליהם מתריעים שוב ושוב ראשי רשויות, תושבים ודוחות מבקר המדינה. אלה מצביעים על שורה ארוכה של ליקויים מערכתיים: פערי מיגון אדירים, סחבת בירוקרטית המונעת מאזרחים להתמגן, אפליה במיגון כלפי החברה הערבית, והזנחה של תשתיות חיוניות ומתקני חומרים מסוכנים. 

מתוך 12,601 המקלטים הציבוריים בישראל, 2,494 מהם, כ-20 אחוז, אינם כשירים כלל לשימוש. 25 אחוז נוספים, שהם 3,146 מקלטים, נמצאים ברמת כשירות נמוכה. המשמעות היא שכמעט מחצית מהמקלטים הציבוריים במדינה אינם מספקים הגנה ראויה

כפי שפרסמנו בנובמבר 2023, תוכנית ״מגן הצפון״, שתוקצבה בכ-5.5 מיליארד שקל לא תוקצבה במשך שנים והחלה לצאת לפועל רק בתקופת הממשלה הקודמת. היא קוצצה עד דק עם השבעת הממשלה הנוכחית ותקציבה הגיע ל-100 מיליון שקל בלבד. כפי שעולה מדוח מבקר המדינה משנת 2020 על הגנת העורף, לכ-2.6 מיליון תושבים בישראל, שהם 28 אחוז מהאוכלוסייה, אין מיגון תקני בסמוך למקום מגוריהם. תמונת המיגון הארצית מראה כי בעוד 38 אחוז מהאוכלוסייה ממוגנת באמצעות ממ"דים, כ-27 אחוז באמצעות מקלטים פרטיים משותפים, ורק 6 אחוז באמצעות מקלטים ציבוריים, יותר מרבע מהאוכלוסייה נותרת ללא פתרון העומד בהנחיות פיקוד העורף.

מתוך 12,601 המקלטים הציבוריים בישראל, 2,494 מהם, כ-20 אחוז, אינם כשירים כלל לשימוש. 25 אחוז נוספים, שהם 3,146 מקלטים, נמצאים ברמת כשירות נמוכה. המשמעות היא שכמעט מחצית מהמקלטים הציבוריים במדינה אינם מספקים הגנה ראויה. הבעיה מחריפה כשמדובר במקלטים פרטיים-משותפים, שאמורים לשרת 2.5 מיליון איש. למערכת הביטחון, כך קובע המבקר, אין כל מידע בדבר כשירותם של מקלטים אלה. 

מחדלי המיגון ששלחו את תושבי גשר הזיו לחפש פתרונות בעצמם

האחריות לתחזוקתם, על פי חוק ההתגוננות האזרחית (חוק הג״א), מוטלת על הדיירים, אך בפועל, רבים מהם הפכו למחסנים מוזנחים, נעולים או בלתי ראויים לשהייה. ״היעדר אחזקה תקינה של מקלט, ציבורי או פרטי – מהווה עבירה על דיני ההתגוננות האזרחית״, כך על פי תקנות פיקוד העורף. ״מי שאינו מקיים את הוראות חוק הג״א עובר עבירה פלילית, ודינו מאסר שלושה חודשים או קנס״. על פי ההוראות, אם נעברה העבירה במצב מיוחד בעורף, הדין עומד על מאסר שנה אחת או קנס.  

האחריות לאכיפת התחזוקה מוטלת על הרשויות המקומיות, אך גם כאן המדינה כושלת. המבקר מצא כי רק 130 מתוך 256 רשויות מקומיות (51 אחוז) טרחו לאמץ חוק עזר עירוני המאפשר להן לפקח על מקלטים אלו. במילים אחרות, המנגנון שאמור להבטיח את כשירות המקלטים עבור מיליוני אזרחים פשוט לא קיים ברוב המקומות. המבקר מציין עוד כי גם בקרב הרשויות שאימצו חוק עזר, רק חלקן מבצעות ביקורות בפועל.

תהליך קבלת היתר לבניית ממ"ד הפך לסיוט בירוקרטי, ובעוד מספר הבקשות לאישור מרחבי מיגון זינק ב-53 אחוז, מספר האיטרציות – הפעמים שהבקשה מוחזרת מהרשויות למגיש לצורך תיקונים – זינק ב-200 אחוז. כל זאת, בזמן שמספר הבודקים בפיקוד העורף נותר ללא שינוי כבר עשור, ועומד על כ-25 בודקים בממוצע.

בירוקרטיה מקודשת בדם

גם כשאזרחים מבקשים ולמגן את עצמם המדינה מערימה עליהם קשיים. תהליך קבלת היתר לבניית ממ"ד הפך לסיוט בירוקרטי, כפי שחושף דוח מבקר המדינה מינואר 2024. בין השנים 2019 ל-2022, מספר הבקשות לאישור מרחבי מיגון זינק ב-53 אחוז, מ-17,274 ל-26,375 בשנה. במקביל, מספר האיטרציות – מספר הפעמים שהבקשה מוחזרת מהרשויות למגיש לצורך תיקונים – זינק ב-200 אחוז, מ-23,567 ל-70,608. כל זאת, בזמן שמספר הבודקים בפיקוד העורף נותר ללא שינוי כבר עשור, ועומד על כ-25 בודקים בממוצע.

התוצאה היא פקק בו כל בקשה נתקעת בממוצע 2.7 פעמים לפני קבלת האישור, עלייה של כמעט 100 אחוז תוך שלוש שנים. בכל רגע נתון כ-6,000 בקשות נמצאות "בטיפול" אצל האזרחים, לאחר שהוחזרו אליהם לתיקונים, לעיתים לתקופות העולות על חצי שנה. פיקוד העורף, מצדו, מציג נתונים מטעים של עמידה בלוחות זמנים, כיוון שהוא מודד רק את זמן הטיפול שלו בכל סבב (18 יום  בממוצע), ולא את הזמן הכולל מרגע הגשת הבקשה ועד לאישורה הסופי, שיכול להגיע לחודשים ארוכים.

הרפורמה שהייתה אמורה להקל על העומס – הקמת "מכוני בקרה" פרטיים שיטפלו בבדיקת התוכניות – התגלתה ככישלון מהדהד. על פי דוח המבקר, המכונים בדקו בשנת 2022 רק כ-2 אחוז מהבקשות לבנייה למגורים. שיעור ניכר מהבקשות שהגיעו אליהם כלל לא טופלו והועברו חזרה לפיקוד העורף, בין היתר משום שהנחיות פיקוד העורף מגבילות את סמכותם לאשר בקשות חורגות. כך, במקום לייעל את התהליך, נוצרה תחנה בירוקרטית נוספת.

עיר (בלי) מקלט 

פערי המיגון חמורים במיוחד בחברה הערבית. על פי דוח המכון הישראלי לדמוקרטיה, 46 אחוז מהאזרחים הערבים חיים ללא מיגון תקני, לעומת 26 אחוז בכלל האוכלוסייה. פער זה אינו מקרי, אלא תוצאה של מדיניות מתמשכת. בצפון, למשל, בטווח של עד 9 ק"מ מהגבול, 60 אחוז מתוך 50,000 התושבים שאינם ממוגנים הם ערבים. בדרום, המצב חמור אף יותר: כ-232,000 תושבים המתגוררים בטווח של 7 עד 40 ק"מ מרצועת עזה נותרו ללא מיגון תקני, רובם המכריע מהחברה הבדואית. זאת בניגוד מוחלט ליישובי "עוטף עזה" (0-7 ק"מ), שנהנים ממיגון כמעט מלא בעקבות החלטות ממשלה ייעודיות.

כ-300 אלף תושבים בדואים בנגב, רבים מהם בכ-35 כפרים לא מוכרים, חיים ללא כל מיגון – ללא מקלטים, ללא ממ"דים ולעיתים אף ללא אזעקות. כפי שפורסם בעבר במקום הכי חם בגיהנום, המדינה מונעת מהם הצבת מיגוניות קבע מחשש שיהפכו למבני מגורים ויקבעו עובדות בשטח. בהיעדר פתרון נאלצים התושבים לאלתר פתרונות מסכני חיים, כמו הצבת צינורות ביוב מבטון כמחסה. 

בהיעדר מיגון, ילדים מהפזורה הבדואית בנגב לא מגיעים ללימודים

בנוסף, דוחות מבקר המדינה והמכון הישראלי לדמוקרטיה מציינים כי יישובים אלו מוגדרים לעיתים כ"שטחים פתוחים" על ידי מערכות ההגנה האווירית, ולכן טילים המכוונים לעברם אינם מיורטים. ב-7 באוקטובר 2023 נהרגו 20 אזרחים בדואים מירי רקטות, 17 מתוכם תושבי הכפרים הלא מוכרים, שישה מהם ילדים. סיפורה של אמינה אל-חסוני, ילדה בת 7 שנפצעה קשה מפגיעת רסיס בביתה, הבנוי מפח, במהלך המתקפה האיראנית באפריל 2024, הוא דוגמה נוספת לכך. לאחר פציעתה קיבלה משפחתה צו הריסה לביתה.

פצצות מתקתקות וחומרים מסוכנים

בנוסף לפערי המיגון האזרחי, קיימת סכנה משמעותית הנובעת מריכוז של אלפי מתקנים המחזיקים חומרים מסוכנים (חומ"ס) ברחבי ישראל, חלקם בקרבת אוכלוסייה צפופה. בזמן שהאיומים, ובדגש על טילים מדויקים, רחפנים ומתקפות סייבר, הפכו מתוחכמים וקטלניים יותר, מערכת הביטחון פועלת על בסיס הנחות עבודה מיושנות. החשש המרכזי, כפי שעולה מדוח המבקר על היערכות לאירועי חומ"ס, הוא מ"אפקט דומינו" – תגובת שרשרת שבה פגיעה במתקן אחד עלולה להצית פיצוצים ודליפות במפעלים סמוכים, ולהוביל לאסון רב-נפגעים, במיוחד באזורים כמו מפרץ חיפה שעמד אמש במוקד ההפצצות וכך גם הערב (א׳). 

היערכות כוחות החירום למצב כזה לוקה בחסר. דוח המבקר מצא כי זמני התגובה של שירותי הכבאות וההצלה (כב"ה) לאירועי חומ"ס ארוכים (30-40 דקות ליחידה ייעודית), וכי קיים מחסור בציוד ניטור וזיהוי. כמו כן, שיעור לוחמי האש המוכשרים לטפל באירועים אלו אינו עומד ביעדים, וקיים חשש שכוחות המשטרה, שאמורים לסייע בחילוץ, יהיו עסוקים במשימות אחרות בזמן מלחמה. במקביל, ההגנה על תשתיות לאומיות חיוניות – מתקני חשמל, מים, אנרגיה ותקשורת – גם היא לקויה. החלטת ממשלה משנת 2011 בנושא לא יושמה במלואה. אין רשימה אחת, מוסכמת ומעודכנת של המתקנים הדורשים הגנה; הגופים השונים (רח"ל, המל"ל, פקע"ר) מחזיקים ברשימות שונות הסותרות זו את זו. משרד הביטחון טרם הכין תרחיש ייחוס ייעודי למתקנים אלו או תוכנית עבודה מתוקצבת להגנתם. פגיעה באחד המבנים של מכון ויצמן הלילה היא תזכורת לחשיפה של אתרים רגישים.

בשלב הזה דוחות המבקר הם עדות כתובה לוועדת החקירה הממלכתית ומוכיחים הממשלה ידעה, שרי הממשלה ידעו וכמובן ראש הממשלה ידע, שקיבל לידיו את כל הדוחות באופן אישי – ידע גם ידע על כל אחד מהפערים ובחר פעם אחר פעם, שלא לפעול. 

כל הכשלים המתוארים מתנקזים להיעדר אחריות וביצוע מצד הדרג המדיני ומשרדי הממשלה. החלטות קבינט ותוכניות ממשלתיות נותרות על הנייר. האירועים האחרונים אינם רק טרגדיה ביטחונית, אלא שיאו של כישלון אזרחי מתמשך. מעל 600 ימים למלחמת חרבות ברזל ועדיין אין תוכנית רב שנתית לצמצום פערי המיגון. בשלב הזה דוחות המבקר הם עדות כתובה לוועדת החקירה הממלכתית ומוכיחים הממשלה ידעה, שרי הממשלה ידעו וכמובן ראש הממשלה ידע, שקיבל לידיו את כל הדוחות באופן אישי – ידע גם ידע על כל אחד מהפערים ובחר פעם אחר פעם, שלא לפעול. 

כל עוד הדרג המדיני לא יתרגם את הדוחות וההחלטות לתוכניות עבודה מתוקצבות ולוחות זמנים מחייבים, הביטחון האישי של מיליוני אזרחים ימשיך להיות מופקר לסיכויי היירוט של מערכות ההגנה האווירית. כשהאזעקה הבאה תישמע, והיא תישמע, רבים מדי שוב ימצאו את עצמם מופקרים לחסדי שמיים.