ב־25 במרץ נפל דבר ברצועת עזה. מחסום הפחד של תושבי עזה הרצוצים ירד ורבים מהם הצטרפו להפגנות ברחבי הרצועה. ההפגנות החלו בבית החולים האינדונזי שבבית לאהיא ובהמשך התפשטו לערים נוספות. הקריאות בהפגנות נעו בין סיום המלחמה וזעקות שבר על המצב ההומניטרי, ועד לקריאות גלויות נגד חמאס. 

מורת הרוח הציבורית מחמאס והתנהלותו, לצד הסלמת המתקפות הישראליות והקיפאון במשא ומתן, הביאו שורה של אינטלקטואלים ועיתונאים לדון במדור הדעות של העיתון אל־ערבי אל־ג'דיד בהמשך דרכה של חמאס. כותבים אלו משקפים יריעה רחבה של גישות – בין אלו הקוראים לאחדות ורואים בהפגנות הביקורתיות קונספירציה אנטי־חמאסית שנועדה לפגוע בהתנגדות, לבין אלו המטילים על חמאס אחריות מלאה ותובעים מהתנועה לחשב מחדש את צעדיה.

העיתונאי המצרי ואיל קנדיל מזהה במאמרו את הביקורת הערבית על חמאס כמופע של צביעות. בחזית הביקורת והדרישה לכניעת חמאס או להתכתו לתוך רשות ניהול משותפת, ניצבות מדינות ערב אשר יצאו נשכרות ממתקפת השבעה באוקטובר ("טופאן אל־אקצא"). טענתו העיקרית היא שמדינות ערב, ובראשן מצרים וירדן, קיבלו מחדש את ריבונותן בזכות פעולות חמאס. 

לפני השבעה באוקטובר חששו מדינות ערב – לרבות אלו המחשיבות את עצמן כידידות הטובות ביותר של הפלסטינים – להגיד "לא" לישראל, שעשתה במזרח התיכון כבשלה

לטענתו, לפני השבעה באוקטובר חששו מדינות ערב – לרבות אלו המחשיבות את עצמן כידידות הטובות ביותר של הפלסטינים – להגיד "לא" לישראל, שעשתה במזרח התיכון כבשלה. "הסכמי אברהם" העצימו מגמה זו כשהכניסו את האמירויות ואת בחריין למעגלי הנורמליזציה, ואת סעודיה כשחקן המחכה על הקווים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא שמטוסים ישראליים חגו מעל המרחב האווירי של מדינות אלו ללא הפרעה.  

---

כאזרח מצרי מודאג, מזכיר קנדיל כיצד מטוסי חיל האוויר וכטב"מים חגו דרך קבע מעל סיני ללא תגובה במה שכונה "שיתוף פעולה צבאי". כשנשאל הנשיא א־סיסי בריאיון לרשת CBS האמריקאית ב־2019 על היקף שיתוף הפעולה עם ישראל, אישר הלה כי מדובר בשיתוף פעולה ברמות הגבוהות ביותר. ההודאה על חופש הטיס של ישראל בסיני התקבלה שלוש שנים לפני כן ב־2016, עת ראש התוכנית לפוליטיקה הערבית במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב מסר כי מצרים העניקה לישראל חופש פעולה בחצי האי סיני לתקיפות נגד פעילי מחוז סיני של דאעש. 

חילוץ מביצת התלות

בתוך כך, יש להזכיר גם את פסגת הנגב שהתקיימה בישראל בשנת 2022 ואירחה את מצרים, איחוד האמירויות, מרוקו ובחריין ושיקפה לפי הכותב מגמה של "התגמדות ערבית למול היהירות הציונית". הסכמי אברהם, חופש הפעולה האווירי ופסגת הנגב ביטאו כולם את משיחתה של ישראל על ידי ארה"ב ובתמיכת שכנותיה לבעלת הבית במזרח התיכון. 

לדבריו, השבעה באוקטובר סיפק למדינות ערב תוכנית חילוץ מביצת התלות המוחלטת בישראל. המלחמה בעזה אפשרה למשטרים מנוונים להתמלא שוב בחיוניות ריבונית. אם עד כה פעלו משטרים אלו בניגוד לרצון אזרחיהם, לעגו לעמדות חזית ההתנגדות והתחזו למי שעוזר לפלסטינים, הרי שמאז המבצע הן נעמדו על רגליהן האחוריות עם אמירת לאו ברור ונחרץ נגד "היהירות הציונית-אמריקאית", כפי שהתבטאה לדוגמה בתוכנית הטרנספר של טראמפ. 

לדבריו של קנדיל מדינות ערב זקפו את הפסקת האש האחרונה לזכותן, וכעת כאשר חזר הבית הלבן לגבות את תקיפותיה של ישראל בעזה, הן שבות ומגלגלות את האשמה על חמאס ומתסיסות את הציבור הפלסטיני נגדו

קנדיל מלגלג על מדינות ערב, ומזכיר כי הן פעלו לכל אורך הדרך כדי להשתיק את בני עמן. כשנתנו לציבור "להוציא קיטור" על מה שמתרחש בעזה, הן משטרו את ההתקהלויות הציבוריות והכווינו אותן לצורכיהן, עד כדי קביעת המותר והאסור בשילוט ובקיצוב מספר המשתתפים בהפגנות.

לטענתו, בחודשים האחרונים מדינות אלו מפגינות עזות מצח כפולה. הן זקפו את הפסקת האש האחרונה לזכותן, וכעת כאשר חזר הבית הלבן לגבות את תקיפותיה של ישראל בעזה, הן שבות ומגלגלות את האשמה על חמאס ומתסיסות את הציבור הפלסטיני נגדו.

בקול המחאה

העיתונאי הפלסטיני חיאן ג'אבר סבור אף הוא שהלחצים המופעלים על חמאס מבחוץ מקורם בהתחסדות, תבוסתנות ואופורטוניזם של חוגים פוליטיים פלסטיניים מסוימים מדינות ערב. האחרונות, לטענתו, אותן מדינות אינן זוכות ללגיטימציה ציבורית והאינטרסים שלהן שזורים באינטרסים האמריקאיים וחמור מכך, לטענתו – באינטרסים הישראליים.

עם זאת, ג'אבר מציע שלא לבטל את הלחצים הפנימיים המופעלים על חמאס. חמאס עומד על שני יסודות: יסוד ה"שחרור", במילותיו של ג'אבר, הכולל את גדודי עז א־דין אל־קסאם ויתר הגופים הפועלים למען ההתנגדות והשחרור בכלי התקשורת, בפוליטיקה ובזירות אחרות. היסוד השני הוא היסוד הממשלתי/ניהולי שאחראי לניהול חייהם של תושבי הרצועה בכל תחומי החיים.

ישנם מתנגדים לחמאס שמפנים אליו אצבע מאשימה בתרומה למציאות הקטסטרופלית האופפת את עזה, כאשר הנהגת חמאס מואשמת בהימנעות מפנייה אל הציבור ובחוסר מנהיגות אל מול הנעשה

לטענת ג'אבר, ישנה תמיכה עממית ביסוד השחרור וההתנגדות. התמיכה היא ברובה פלסטינית והיא כוללת גם חלקים מהחברה העזתית כפי שהיה ניתן להסיק להבנתו ממופעי השחרור של החטופים. חוסר שביעות הרצון ומורת הרוח הציבורית נוגעים יותר למרכיב הממשלתי, שבו מאס הציבור עוד לפני המלחמה ולמעשה מאז יולי 2007. היעדר תמיכה במרכיב הממשלתי נובע מתנאים שאינם בשליטתו, דהיינו המצור הישראלי, המצרי והפלסטיני (של הרשות), אך גם מגורמים רבים שבשליטתו, והם השחיתות שפשתה בו, חלוקת המשאבים בלתי־צודקת ומדיניות של מונופוליזם, דיכוי ועריצות. 

על רקע זה ניתן להבין את קול המחאה ברצועה שבמידה רבה אינו קול חדש. עם זאת, ישנם מתנגדים לחמאס שמפנים אליו אצבע מאשימה בתרומה למציאות הקטסטרופלית האופפת את עזה, כאשר הנהגת חמאס מואשמת בהימנעות מפנייה אל הציבור ובחוסר מנהיגות אל מול הנעשה.

היחלשות ציר ההתנגדות

הביקורת והלחץ על חמאס עשויים להביא לקריסתו או לשינוי דרמטי בעמדותיו. הלחץ מחלחל גם לחוגים התומכים בהתנגדות המזוינת ואפילו לתוך שורות התנועה, במיוחד בתוך הרצועה בשל המצב הקטסטרופלי השורר בה.

לפי ג'אבר, העיתוי של ההפגנות תופס את חמאס ברגע בעייתי כאשר הלחצים הפנימיים והחיצוניים על התנועה מתרחשים במקביל למכות המשמעותיות שספג חיזבאללה, לירידה ביעילות הפעילות של החות'ים ולהיחלשות ההשפעה של ציר ההתנגדות. בהמשך לכך, חמאס בעזה אינו זוכה לגיבוי על ידי ההתנגדות בגדה, ששככה כמעט לחלוטין בעזרת שיתוף הפעולה של הרשות עם מנגנוני הביטחון הישראליים. כמו כן, הפלסטינים אזרחי ישראל אף הם אינם מגלים כל סימן של התנגדות. 

הביקורת והלחץ על חמאס עשויים להביא לקריסתו או לשינוי דרמטי בעמדותיו. הלחץ מחלחל גם לחוגים התומכים בהתנגדות המזוינת ואפילו לתוך שורות התנועה

כדי להתמודד עם הלחצים ג'אבר גורס כי אין מנוס מהקמת קואליציית התנגדות פלסטינית. הקואליציה צריכה לכלול את כל פלגי ההתנגדות הפלסטינית, את כל המרחבים הגיאוגרפיים הפלסטיניים המפוצלים ואת כל פלגי ההתנגדות הפלסטיניים. נוסף על כך, הוא דורש להקים מועצה שתהיה אמונה על הקמת ועדה או ממשלה לניהול רצועת עזה ולשיקומה, וחשוב מכול, לנהל משא ומתן על הפסקת אש ועל עסקת חילופי שבויים. 

להבנתו, הקמת מועצה משותפת תבטיח מספר יתרונות לפלגי ההתנגדות הפלסטינית. תחילה, היא תשחרר אותם מעומס המעקב אחר ענייני היומיום של הפלסטינים, לטובת מיקוד במשימת ההתנגדות לכיבוש. היא גם תשחרר אותם מאחריות למשא ומתן ולמחלוקות סביבו, אשר הפכו מספר פעמים מוקד לביקורת. זאת ועוד, הקמת המועצה תסייע בהסרת הבידוד הבינלאומי ותאפשר להתנגדות לנהל אינטראקציה עם העולם החיצוני. ולבסוף, בהקשר הישראלי, הוא מעריך כי הקמת גוף מאוחד תשלול מישראל את התירוץ להמשיך לתקוף, ותשמוט מידיה קלפים נוספים. 

המשמעות של כניעת חמאס

השאלה הנשאלת היא האם ההפגנות והלחץ שמוטל על חמאס מבפנים ומבחוץ צריכים לאלץ אותו לאמץ את התכתיבים הישראליים? הכותב והחוקר הפלסטיני אוסאמה אבו ארשיד מתריע במאמרו מפני תרחיש כזה. ראשית כל, ובדומה לג'אבר, אבו ארשיד אמנם אינו מקל ראש בהפגנות המונעות מעוצמת הטראומה והטרגדיה, אך גם הוא מטיל דופי בחלקן ומאשימן ב"פוליטיקה קטנה" ובהתחשבנות פנים־פלסטינית. 

לטענתו, אלו סבורים כי על כתפי חמאס מונחת האחריות לפשעי ישראל מאז השבעה באוקטובר. במילים אחרות, התסיסה בשטח מציפה ביתר שאת את הפולמוס שהתפתח מאז השבעה באוקטובר – בין אלה הרואים בו ניצחון מפואר של ההתנגדות, לבין הרואים בו פעולה פזיזה וקצרת רואי ואסון בקנה מידה היסטורי. 

התסיסה בשטח מציפה ביתר שאת את הפולמוס שהתפתח מאז השבעה באוקטובר – בין אלה הרואים בו ניצחון מפואר של ההתנגדות, לבין הרואים בו פעולה פזיזה וקצרת רואי ואסון בקנה מידה היסטורי

לפי אבו ארשיד, עמידה על טיבו של המבצע ובחינת השלכותיו האסטרטגיות הן מהלכים חיוניים, אך הן אינן רלוונטיות למשוואת השיקולים הנוכחית של הפלסטינים. גם אם חמאס טעה בהערכותיו (והוא ללא ספק טעה), המשמעות של כניעתו, לפי אבו ארשיד, היא גירוש של תושבי רצועת עזה, טרנספר וטבח לצד נכבה חדשה בגדה. לפיכך, מה שנדרש כעת הוא להתנגד לתכתיבי הברית האמריקאית־ישראלית ורק לאחר מכן, כשתשקוט הארץ, יהיה זמן לערוך חשבונות עם חמאס ולהפיק לקחים, חיוניים ככל שיהיו.  

שוגה מי שמניח כי יש קשר בין הפעולות של ישראל לבין השמדת חמאס. אדרבה, מרגע שחמאס יובס ויאבד את קלף המיקוח של החטופים, ישראל תפשיל את שרווליה כדי לעצב מחדש את רצועת עזה ולספח את הגדה המערבית. לדידו, התגובה הישראלית חורגת הרבה מעבר לתגובה ראויה או לנקמה, ומטרתה להוציא אל הפועל סדר יום פוליטי שעיקרו גירוש של כל הפלסטינים מארצם. ניתן להבין את תעוקתם של הפלסטינים המפנים אצבע מאשימה לעבר חמאס, אך אסור שהזעם יטשטש את ראייתם – העם הפלסטיני כולו הוא מטרה למתקפה זה כמאה שנה. 

אין לשכוח שההנהגה הישראלית בזה לרשות הפלסטינית, מאיימת בפירוקה ובביטול התיאום הביטחוני, ועושה כבשלה בגדה המערבית לכאורה "מתחת לאפה" של הרשות

בתוך כך, ביקורתו של אבו ארשיד מופנית גם אל אלו הטוענים שעל חמאס למסור את שלטונו ברצועת עזה לרשות הפלסטינית. הללו מתעלמים במכוון מהרקורד ההיסטורי המפוקפק של הרשות. לטענתו הנהגה זו לא נקפה אצבע מאז השבעה באוקטובר, ויתרה מכך, יש לה שותפות באחריות למה שקורה כעת לאחר שסיבכה את העם הפלסטיני כולו כשחתמה על הסכמי אוסלו מבלי לקבל מנדט לאומי לכך. 

אם השבעה באוקטובר הוא בלתי־לגיטימי משום שנעשה ללא מנדט ציבורי, הרי שגם הסכמי אוסלו הם כאלו, ולפיכך יש לבטלם. הנהגה חלופית זו סיכלה כל אפשרות לאחדות פלסטינית, שימשה כקבלנית ביצוע של ישראל בגדה המערבית על ידי התיאום הביטחוני ומסרבת להזרים דם חדש במוסדותיה כדי להעניק להם לגיטימציה ציבורית. משנאמרו דברים אלו, אין לשכוח שההנהגה הישראלית בזה לרשות הפלסטינית, מאיימת בפירוקה ובביטול התיאום הביטחוני, ועושה כבשלה בגדה המערבית לכאורה "מתחת לאפה" של הרשות. 

נקודת יציאה אפשרית היא שהפלסטינים יסכימו על מסגרת של דמויות לאומיות מוסמכות ומוסכמות שיפקחו לבד על ענייני רצועת עזה, ויתקשרו עם מספר גורמים ערביים, אסלאמיים ובינלאומיים בעלי השפעה. זאת במטרה לייצר הפסקת אש קבועה

ההצעה של אבו ארשיד היא קודם כל להכיר במציאות: במאזן הכוחות הנוכחי אסור לחמאס לוותר על כוחו. מבחינה פוזיטיבית, נקודת יציאה אפשרית היא שהפלסטינים יסכימו על מסגרת של דמויות לאומיות מוסמכות ומוסכמות שיפקחו לבד על ענייני רצועת עזה, ויתקשרו עם מספר גורמים ערביים, אסלאמיים ובינלאומיים בעלי השפעה. זאת במטרה לייצר הפסקת אש קבועה. 

לא בלתי־סביר להניח כי הרשות הפלסטינית לא תקבל זאת באמתלה שיש לשאוף לייצוג אחיד ובלתי־מפלגתי. במקרה כזה, ניתן להסכים על מסגרת לאומית פלסטינית מוסכמת ללא הרשות, שעבודתה תוגבל לרצועת עזה בלבד. מסגרת זמנית זו תישא ותיתן עם מדינות האזור, עם האיחוד האירופי ואפילו עם ארה"ב כדי לקדם יוזמה של הפסקת אש קבועה, תוך היוועצות של הפלגים הפלסטיניים המרכזיים. 

אחריות מוגבלת, לגיטימיות חלקית

האני אל־מצרי, הכותב הפלסטיני ומנהל המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים וללימודים אסטרטגיים (מסאראת), מבטא במאמרו גישה אמביוולנטית יותר לגבי תפקידה העתידי של חמאס. ההפגנות לטענתו הן תגובה טבעית לזעם ציבורי מצטבר לנוכח הגירוש, הקטל וההרס המוחלט. אל־מצרי מגלה תמימות דעים עם ג'אבר – חמאס, בהיותו הישות הריבונית ברצועה, מוכרח לקחת אחריות.  

בניגוד לאבו ארשיד, אל־מצרי מבהיר כי ראוי שחשבון הנפש יקרה כעת. על חמאס להפנים את הגורמים להפגנות נגדה, ללמוד אותם ולעשות ככל שביכולתה כדי לספק את צורכיהם של המפגינים, שכן ההפגנות מייצגות פלח נרחב באוכלוסייה הפלסטינית ומלמדות על הגיוון באוכלוסייה. יתרה מזאת, אל־מצרי סבור שבין המפגינים יש גם תומכי חמאס או מי שאינו נמנה עם מתנגדיו המובהקים כמו המפגינים שיצאו מבית לאהיא. לדידם, חמאס מוכרח להשלים עם העובדה שייאלץ לוותר על השליטה ברצועה, להשיב את החטופים הישראלים ובכך לשמוט את הלגיטימציה או את העילה של ישראל להמשך המלחמה, כיבוש הרצועה וההרג ההמוני.

חמאס מוכרח להשלים עם העובדה שייאלץ לוותר על השליטה ברצועה, להשיב את החטופים הישראלים ובכך לשמוט את הלגיטימציה או את העילה של ישראל להמשך המלחמה, כיבוש הרצועה וההרג ההמוני

נתניהו וממשלתו הצהירו תחת כל עץ רענן שהם לא יסתפקו בכך וכי מטרתם הסופית היא עקירה, טיהור אתני וסיפוח, אך לחמאס אסור לספק להם תירוצים מתוך אחריות לעם הפלסטיני. סירוב חמאס כמוהו כמכשול לשחקניות האזוריות והבינלאומיות לסייע בשיקום רצועת עזה, כיוון שכל עוד חמאס ריבון ברצועה, הרי שהמתקפות הישראליות לא ייפסקו, ומכאן שאין טעם להשקיע הון רב בשיקומה. ויתור של חמאס על השלטון אינו מהלך הוגן או דמוקרטי, וראוי שהוא ייעשה במסגרת לאומית או כחלק מקיום בחירות, אך גם בלעדיהן הוא צו השעה משום שמשמעותו היא הצלת חיים. 

אל־מצרי חוזר לשאלת הלגיטימיות של שלטון חמאס והשתתפותו בעתיד במערך השלטוני. חמאס ניצח בבחירות 2006 למועצה המחוקקת הפלסטינית, וחרף הרוב שהשיג לא התאפשר לו להקים ממשלה לבדו. על רקע זה ניתן להבין את הרקע להפיכה שערך, אך לא ניתן להצדיקה, הואיל ובהפיכה שלטונית זו נזרעו זרעי הפורענות של הפירוד הפלסטיני. 

לא ניתן לפטור את חמאס מאחריות להתנהלות גם לפני השבעה באוקטובר. אכן חמאס נעתר לממשלת אחדות, אך לטענת אל־מצרי "קיים הבדל מהותי בין הסכמה להקמת מדינה לבין ראייתה כמטרה המרכזית של שלב זה

יש עוד כמה טענות לזכותו של לחמאס זולת אותן בחירות. למען ההגינות, הוא מוסיף, יש להזכיר כי חמאס גילה מספר פעמים נכונות להקים ממשלת אחדות לאומית, בייחוד לאחר שלא היה באפשרוךו להמשיך להתנהל בתנאי מצור וחרם. הפעם האחרונה הייתה ב־2021, אז היה זה דווקא מחמוד עבאס שבעזרת ישראל ביטל את הבחירות באופן חד־צדדי. אילו היו נערכות בחירות כמתוכנן, אל־מצרי טוען, אפשר שלא היינו מגיעים למצב שבו אנו מצויים היום. 

עם זאת, לא ניתן לפטור את חמאס מאחריות להתנהלות גם לפני השבעה באוקטובר. אכן חמאס נעתר לממשלת אחדות, אך לטענת אל־מצרי "קיים הבדל מהותי בין הסכמה להקמת מדינה לבין ראייתה כמטרה המרכזית של שלב זה". לשיטתו, חמאס לא התכוון לשתף פעולה וסבר שיוכל לשחרר את פלסטין. לו היה חמאס פועל בתבונה פוליטית, הוא יכול היה לזכות לכל הפחות בהכרה ערבית בינלאומית בסמכותו, ואולי בהמשך בהכרה ברצועת עזה כמדינה – צעד ראשון בדרך לשחרור מלא. 

לבד מול העולם

חוסר הכרה בהשלכות פעולותיו הוא דפוס חוזר בקרב הנהגת חמאס הכושלת. על אף שהביעה נכונות רשמית לוותר על השלטון בעזה – אם זה בהצהרת בייג'ין (יולי 2024) ואם זה בהסכמתה לאחר מכן להקים ועדת תמיכה קהילתית שתורכב מפוליטיקאים עצמאיים – ניכר, להבנת אל־מצרי, כי אין אלו דברי אמת.

בזמן הפסקת האש הזדרז חמאס לארגן מחדש את ממשלתו ואת זרועותיו מבלי לשתף פעולה עם אף ארגון אחר. לפי אל־מצרי, כל האינדיקציות מראות כי המקסימום שחמאס יכול להסכים עליו הוא עזיבת הממשלה, אך הוא נשאר בשלטון תוך גיבוש נוסחה דומה יותר לזו של חזבאללה בלבנון מאז 2006 ועד המלחמה האחרונה. 

ההנהגה הפלסטינית הייתה ועודנה יכולה להסכים להקמת ממשלת אחדות שיהיו כפופות לה הזרועות הצבאיות של סיעות ההתנגדות וביניהן חמאס, וניתן גם לשלבן בצבא לאומי מאוחד

אל־מצרי מודה כי לא ניתן לזלזל בחששותיו של הנשיא עבאס מפני הסיכונים שבשותפות עם חמאס, אשר ראשה "מונח כעת מתחת לגיליוטינה", אולם הסיכונים הכרוכים באי־הקמת ממשלת אחדות עבור כל הנוגעים בדבר גדולים ומשמעותיים בהרבה. הסימנים מעידים שהאלטרנטיבה המוצעת כיום היא חיסול הסוגיה הפלסטינית על כל ממדיה. הסכנה האורבת לרשות היא תהליך של נישול ממה שנותר מסמכויותיה הפוליטיות והלאומית.

ההנהגה הפלסטינית הייתה ועודנה יכולה להסכים להקמת ממשלת אחדות שיהיו כפופות לה הזרועות הצבאיות של סיעות ההתנגדות וביניהן חמאס, וניתן גם לשלבן בצבא לאומי מאוחד. התנאי לכך הוא שחמאס יוותר על דרישתיו להשתלב בהנהגת הרשות, ואילו הרשות צריכה להשתחרר משמונת התנאים הבלתי־ריאליים שהציעה לחמאס וביניהם ההיצמדות להסכם אוסלו, שישראל כבר קברה אותו קבורת חמור. 

אילו היה מובטח שכניעה של חמאס אכן תוביל לעצירת המתקפות ולנסיגה ישראלית, הסרת המצור והתחלת שיקום הרצועה, אזי שעליהם להיכנע מוקדם ככל האפשר

אל־מצרי מסכים עם ג'אבר כי אין לדרוש מחמאס להתפרק לחלוטין מנשקו כל עוד אין הבטחה לעצמאות פלסטינית מוחלטת. ברור לכל בר־דעת שברגע שכוח פלסטיני יפורז לחלוטין, תוכל ישראל להמשיך בפעולותיה נגד הפלסטינים עד אין־קץ. הוא מגייס לכך תקדימים היסטוריים כדוגמת הנכבה (מדינות ערב נטלו את הנשק מהפלסטינים) וטבח סברה ושתילה (לאחר נסיגת אש"ף). מסירת הנשק של חמאס וגירוש הנהגת התנועה כמוהם ככניעה, אל־מצרי טוען, אך לא רק של חמאס אלא של הפלסטינים כולם.

אילו היה מובטח שכניעה של חמאס אכן תוביל לעצירת המתקפות ולנסיגה ישראלית, הסרת המצור והתחלת שיקום הרצועה, אזי שעליהם להיכנע מוקדם ככל האפשר, שכן אין דבר יקר יותר מחיי אדם. עם זאת, איש אינו יכול להבטיח זאת, בשל קיומה של ממשלה בישראל המאמינה ביכולתה להקים את "ישראל השלמה" ו"לפתור" את הסכסוך עם הפלסטינים על ידי חיסול הלאומיות הפלסטינית לגווניה. 

חמאס עדיין חי

העיתונאי הירדני מוראד בטל א־שישאני גורס אף הוא שחמאס נמצא במצב מסוכן, אך עובדה זו נכונה בעיקר בהתייחס לזרוע הפוליטית שלו. מבחינה פוליטית החלישה ישראל את חמאס, עובדה שמעטים באזור הערבי מוכנים להכיר בה. חיסולי הבכירים בתנועה, מהנייה ועד סינוואר, החלשתן של בנות־הברית האסטרטגיות והבידוד הבינלאומי – כל אלו הותירו את חמאס עם ריק הנהגתי ניכר.

יחד עם זאת, כל מי שצפה בחמושי חמאס שהופיעו לבושים במיטב מדיהם ורכביהם בפסטיבלים של שחרור החטופים, שאל את עצמו – האם אכן חוסל חמאס? האם אין זו עדות חיה לשמירה על יכולותיה הצבאיות? לטענת א־שישאני, פרויקט הדגל של יחיא סינוואר הלחים בין ההנהגה הפוליטית והצבאית, שהיו עד לימיו שתי ישויות מובחנות. בימיו, ובפרט לאחר השבעה באוקטובר, הפכה התנועה הפוליטית לרחיים על צווארם של חמושי עז א־דין אל־קסאם. השלמתו של תהליך ההלחמה התרחשה עם מינוי סינוואר לראש הלשכה המדינית לאחר החיסול של הנייה. 

גם היום, לאחר שנה וחצי של מלחמה, אפשר לראות את טביעת רגלו של הפרויקט של סינוואר כאשר קריאות העידוד של הציבור והפגנות הילדים והנוער מרוממות את אנשי האגף הצבאי

כך ניתן להסביר את הפופולריות של חמאס ב"רחוב", אשר גאתה בזכות הדגשה נמרצת של מוטיב ההתנגדות. גם היום, לאחר שנה וחצי של מלחמה, אפשר לראות את טביעת רגלו של הפרויקט כאשר קריאות העידוד של הציבור והפגנות הילדים והנוער מרוממות את אנשי האגף הצבאי דוגמת מוחמד דף, אבו עוביידה ואחרים. 

אלא שא־שישאני מסייג גם הטענה שהזרוע הצבאית שומרת על כוחה. על סמך ניתוח הסרטונים שפרסמה הזרוע הצבאית של חמאס בערוץ הטלגרם הרשמי שלה, עולה כי פעולות קרקעיות היו יותר משליש מפעולות גדודי קסאם, וזאת על חשבון מטחי רקטות לעבר שטח ישראל, נשק נגד טנקים ומטעני חבלה תוצרת בית, שהשימוש בהם פוחת דרמטית מאז מאי 2024. ניתן להסיק מסרטונים אלו שתי טענות שאינן בהכרח מוציאות זו את זו. מצד אחד חמאס נחלש מבחינה טכנולוגית ומבחינת ארסנל הנשק שלו. שימושו בנשק מסתמך יותר ויותר על תוצרת מקומית או על שימוש בנפלים של צה"ל. רוב הנשק של חמאס גם כך יוצר בעזה, אך נראה כי איכות הייצור ירדה וכבר כמעט שאין בנמצא נשק באיכות טכנולוגית גבוהה, רקטות לטווח ארוך, רחפנים וכיו"ב. מנגד, אופי הפעולות המתועדות של חמאס מלמדות על עלייה ביכולות הגיוס של חמאס. 

חמאס נחלש מבחינה טכנולוגית ומבחינת ארסנל הנשק שלו. שימושו בנשק מסתמך יותר ויותר על תוצרת מקומית או על שימוש בנפלים של צה"ל. מנגד, אופי הפעולות המתועדות של חמאס מלמדות על עלייה ביכולות הגיוס של חמאס

על סמך מקור יודע דבר, שהעדיף להישאר בעילום שם, המחבר מעיד כי חמאס וגדודי אל־קסאם נחלשו קשות, אך הם נותרו הכוחות החזקים ביותר בעזה עקב היעדר הרשות הפלסטינית או חלופה בעלת כוח זהה. במישור הציבורי, קרנו של חמאס ירדו, כפי שמראות הביקורות הגואות ברשתות החברתיות וההפגנות בתוך הרצועה. התהליך שמתחולל בחמאס הוא התחזקות עז א־דין אל־קסאם, שהפך להיות הזרוע המשמעותית ביותר במבנה הארגוני של חמאס. המשמעות היא שחמאס אינו מסוגל לשלוט על רצועת עזה לבדו, ולפיכך ההסתמכות על הזרוע הצבאית תלך ותגבר. 

חמאס וגדודי אל־קסאם נחלשו קשות, אך הם נותרו הכוחות החזקים ביותר בעזה עקב היעדר הרשות הפלסטינית או חלופה בעלת כוח זהה

באופן אירוני, הימין הישראלי מצדיק את דחיית הסכם הפסקת האש בטענה שהמלחמה הישראלית לא השיגה את מטרותיה ובכך מנציח את כוחם של הזרוע הרדיקלית יותר של חמאס. היעדר אלטרנטיבה פוליטית לחמאס בעזה עקב חולשת הרשות הפלסטינית וסירובה של ישראל לכלול אותה בניהול הרצועה, ימשיכו להרים תרומה לחיזוק מעמדו של חמאס בעזה, אך לא חמאס "סתם", כי אם הזרוע הצבאית הנאבקת על צריבת תמונת ניצחון.

כולם תמורת כולם

העיתונאי הפלסטיני המתגורר בלבנון, צקר אבו פח'ר, מדגיש במאמרו את ההיבט ההומניטרי של תושבי רצועת עזה, אשר צריך לעמוד ברום השיקולים האסטרטגיים של כל השחקנים ובראשם חמאס. "כעשר הגירות רצופות תועדו בתוך רצועת עזה, ששטחה 364 קמ"ר בלבד. כתוצאה מכך, תושבי עזה אבודים ותועים ללא שמיכה וכר להניח את ראשם בלילה, וללא מים להרטיב את שפתיהם הסדוקות". להבנתו, זהו הרקע העיקרי להבין את ההפגנות שהתחוללו בעזה לאחרונה.

המשא ומתן העקיף בין חמאס לישראל אינו חותר להביא לנצירת האש. הדיון על חילופי האסירים והחטופים הפך למעין סחר מכר בבחינת "תן וקח". עבור הפלסטינים הכורעים תחת רעב וצמא וסופרים את מתיהם בכל יום, הסחר הקמעונאי באסירים ובחטופים אינו משנה דבר, אך לטענתו אבו פח'ר חמאס גורר רגליים כדי לקצור רווחים פוליטיים. במצב העניינים הזה, אבו פח'ר חושב שאין מנוס זולת שחרור כל החטופים בבת אחת.

הדיון על חילופי האסירים והחטופים הפך למעין סחר מכר בבחינת "תן וקח". עבור הפלסטינים הכורעים תחת רעב וצמא וסופרים את מתיהם בכל יום, הסחר הקמעונאי באסירים ובחטופים אינו משנה דבר

לשיטת אבו פח'ר, במלחמה הזו אין ניצחונות, וכל שניתן לעשות כעת הוא למזער נזקים ולחפש מוצא מהפח אליו הפיל חמאס את הפלסטינים כולם. חמאס אמנם מנהל תעמולת ניצחון, כאשר יושבי האולפנים יודעים לצטט את "אמרות השפר" של מנהיגי חמאס, לדווח על פעולותיו המוצלחות ועל האבידות בקרב חיילי צה"ל, אך לעזתים אין טלוויזיה, גישה לאינטרנט או עיתונים מודפסים בהישג יד כדי לשמוע על המציאות המקבילה שבה הם בכלל מנצחים. 

במקביל לשחרור החטופים, הפלסטינים צריכים להתנער מסיסמאות שחמאס ושתדלניו מפריחים לכל עבר כדוגמת: "לא נסתפק בדבר עד שפלסטין תשוחרר מהנהר ועד הים" ו"לא נניח כלי הנשק שלנו ואת התנגדותנו". סיסמאות אלו לא יספקו מוצא מהמשבר הנוכחי, והן בבחינת שפה פוליטית נאיבית שאולי התאימה לשנות השישים והשבעים, אך כבר איבדה מעוקצה, ולדבריו: "התפארויות רטוריות ריקות על אודות התנגדות, שהידים, שחרור ואתרים מקודשים אינן חודרות עוד ללבבות בהוד לאחר הזוועות שפקדו את תושבי רצועת עזה״.

 חמאס אמנם מנהל תעמולת ניצחון, אך לעזתים אין טלוויזיה, גישה לאינטרנט או עיתונים מודפסים בהישג יד כדי לשמוע על המציאות המקבילה שבה הם בכלל מנצחים

באותה נשימה הוא קורא לפלסטינים שלא לתלות את יהבם בעולם המערבי. בעיני מנהיגי העולם המערבי כמו טראמפ ונתניהו, האשמות בדבר סטנדרטים כפולים וטבח ברצועת עזה אינם אלא מחמאות המעלות סומק בלחייהם. אבו פח'ר סבור כי ישראל והנהגתה עברו שינוי דרמטי בחלוף השנים. אם דוד בן־גוריון השקיע את מרצו בהכחשת גירוש הפלסטינים, והמשיך לטעון שהפלסטינים עזבו את בתיהם מרצונם החופשי, מתוך פחד או כהיענות להפצרותיהם של מנהיגים ערבים, הרי שממשלת נתניהו לעומת זאת מאמצת בגלוי את פרויקט גירוש הפלסטינים בתמיכה אמריקאית בלתי־מתנצלת. 

אם דוד בן־גוריון השקיע את מרצו בהכחשת גירוש הפלסטינים, הרי שממשלת נתניהו לעומת זאת מאמצת בגלוי את פרויקט גירוש הפלסטינים בתמיכה אמריקאית בלתי־מתנצלת

חמאס לא הפנים את השינויים המתחוללים בישראל שנעשתה ל"חיה פצועה" ול"שבט נקמן". השבעה באוקטובר היה נקודת מפנה מונומנטלית במזרח התיכון, אבל ההיסטוריה לא פנתה לכיוון שחמאס ניסה להוביל אותה. בפועל היו אלה ארצות הברית, ישראל וטורקיה ששינו את פני האזור לטובתן. במשחק האזורי החדש הפלסטינים מצפים בהתאם לשפה פוליטית חדשה המתכתבת עם המציאות הגיאו־פוליטית. 

לפיכך, הוא מסכם, הדבר היחיד שחשוב עכשיו הוא מימושה של הפסקת אש בעזה וסיום הרס מחנות הפליטים בגדה המערבית בכל מחיר. רק לאחר מכן תורכב הנהגה ראויה ומציאותית שאיננה חמאס. הגעה להפסקת האש המיוחלת כרוכה בהחזרת כל החטופים. לשם כך, הנהגת חמאס חייבת להשיל מעליה את היהירות ואת העיקשות הפוליטית, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. 

מיקי לוזון כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.