"הערבים לעולם לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות", תאר בזמנו אבא אבן את התפישה הערבית ובעקבותיה הפלסטינית של הכל או כלום. תפישה שפעם אחר פעם הותירה אותם נטולי הישגים מדיניים. בעשורים האחרונים הסרבנות הערבית הלכה והתפוגגה. בעוד ממשלות ישראל הקימו חומות של סרבנות מדינית, תהליך שהגיע לשיאו בשנתיים האחרונות.
ההחלטה האחרונה למנוע משרי החוץ הערבים להגיע לרמאללה על מנת לפגוש את אבו-מאזן, היא טיפת שמן נוספת במדורת הסרבנות הישראלית, שצמחה למימדים של החמצות היסטוריות. משרד החוץ הישראלי מנע את ביקורם ברמאללה של שרי החוץ של סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות וירדן בטענה שהוא "מתריס" – מהסיבה היחידה כי משתתפיו התכוונו לדון בהיתכנות הקמתה של מדינה פלסטינית על מנת לייצר לישראל ברית אזורית חסרת תקדים כנגד הג'יהאדיסטים מכל הסוגים.
אכן בעבר הסרבנות וההחמצות היו בצד הערבי. ב-1937, דחו מדינות ערב את מסקנות ועדת פיל להעביר לידי הערבים את כל עבר הירדן המזרחי, לצד 85 אחוז מהשטח שבין הירדן לים, גם תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 נדחתה על ידי מדינות ערב, האמנה הפלסטינית מ-1964, לא הכירה בקיומה של ישראל וב-1967, נקבעו בוועידת ח'רטום שלושת הלאווים של מדינות ערב ביחס לישראל: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא לשלום עם ישראל.
בעבר טענו נגד הפלסטינים כי האמנה הפלסטינית לא מכירה בישראל – הפלסטינים שינוי את אמנתם, אך הישראלים רק התחפרו בשלילת הזהות הפלסטינית
בעקבות מלחמת ששת הימים וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, המציאות הזו החלה להשתנות: יוזמה של סאדאת היא שהובילה להסכם השלום עם מצרים; ב-1988 באלג'יר החליטו מוסדות אש"פ לקבל את החלטות 242 ו-338 של האו"ם המכירות בישראל בגבולות 67׳; ב-1993 ובהסכמי אוסלו, הכיר אש"פ במדינת ישראל. בעקבות ההכרה הפלסטינית, לאחר מכן נחתם הסכם השלום עם ירדן.
ממשלת ההחמצה
בשנת 2002 הוכרזה היוזמה הערבית, שהפכה להחלטה של הליגה הערבית שמאושררת מדי שנה. היוזמה הערבית מתחייבת לקבלת מדינת ישראל על ידי כל מדינות הליגה הערבית לאחר שישראל תפתור את הסכסוך עם הפלסטינים באופן שתואם את האינטרס הישראלי, כולל זכות וטו על כל פתרון בנושא הפליטים. היוזמה הערבית היוותה שינוי אסטרטגי והזדמנות אדירה לישראל, אך זכתה להתעלמות מוחלטת מצד ממשלות ישראל.
בעבר טענו נגד הפלסטינים כי האמנה הפלסטינית לא מכירה בישראל – הפלסטינים שינוי את אמנתם, אך הישראלים רק התחפרו בשלילת הזהות הפלסטינית. תחת ממשלת הימין הקיצוני הנוכחית, הופכת ישראל לדומה יותר ויותר לערבים של אז. מה שהחל במחיקה הדרגתית של הקו הירוק ממפות המדינה, הפך למדיניות סיפוח דה פקטו כאשר על המינהל האזרחי מופקד "השר במשרד הביטחון", בצלאל סמוטריץ, שהפך אותו למינהל גזל אדמות, הקמת התנחלויות וקביעת עובדות בשטח – הכל על מנת לסכל כל סיכוי לפשרה עתידית.
אם ממשלת ישראל תמשיך ותצעד בדרך קידוש הכוח הצבאי לצד סרבנות מדינית, בקרוב גלגל ההיסטוריה עלול להתהפך ולגבּות מאיתנו (שוב) את מחיר היוהרה, הסרבנות ותאוות הכיבושים
העיוורון הישראלי נובע מאותה יהירות שהייתה מנת חלקן של מדינות ערב בעבר,שכרון הכוח רק החליף צד. כעת הוא מעוור את עיני ההנהגה הישראלית ואיתה את עיניהם של חלק גדול מהציבור. כמו ב-1937, כשהערבים סירבו לוותר ולו על 15% מהשטח, כך היום ההנהגה הישראלית מסונוורת מיכולתה להפעיל עוצמה צבאית, מבקשת להנציח את שלטונה על מלוא השטח, פועלת כדי לגדוע באיבו, כל שיח על עצמאות פלסטינית עתידית ומובילה את האזור כולו לדרך קודרת ומסוכנת ללא מוצא.
גם את ההישגים הצבאיים בלבנון ואיראן אנחנו מסרבים לנצל. החלשת המעמד האיראני בשתי שכנותינו בצפון היתה אמורה להביא לדיפלומטיה ישראלית אקטיבית לניצול המצב. אך בעוד שמנהיג סוריה החדשה, א-שרע מדבר על רצונו בשלום איזורי ועל אפשרות הצטרפות להסכמי אברהם, שר החוץ הישראלי סער לא מחמיץ שום הזדמנות לכנותו ג'יהאדיסט בזמן ששר הבטחון כץ וראש הממשלה נתניהו מצטלמים בחרמון הסורי כדי לקבל לייקים במרכז הליכוד. ולעזאזל האינטרס האסטרטגי של המדינה. גם בלבנון – בשעה שצבא לבנון מפרק את נשק החיזבאללה, מדינת ישראל ממשיכה להתייחס לארץ הארזים כאל יעד צבאי.
מחיר היוהרה
את השאיפה של הסעודים בשדרוג יחסיהם עם ארה"ב, שהייתה יכולה להיות כרוכה בנורמליזציה של ישראל עם העולם הסוני כולו, העדיף נתניהו להחמיץ לטובת יחסיו עם בן גביר וסמוטריץ'. ממשלת נתניהו גוזלת, מספחת, מקימה התנחלויות ומעלימה עין מפרעות, לצד המשך מלחמת הנצח בעזה באופן שנראה יותר כנקמה מאשר כרצון אמיתי להשיג הישגים צבאיים ומדיניים.
כתוצאה מכך, העולם כולו מתחיל לסגור עלינו, כשגם לידידותינו נמאס מההתנהלות הישראלית – הסנקציות הרשמיות ובעיקר אלו הלא רשמיות כבר כאן והעולם מתחיל להתרחק יותר ויותר מהמדינה הקטנה שהפכה למחוללת אי שקט עולמית.
ממשלת נתניהו גוזלת, מספחת, מקימה התנחלויות ומעלימה עין מפרעות, לצד המשך מלחמת הנצח בעזה באופן שנראה יותר כנקמה מאשר כרצון אמיתי להשיג הישגים צבאיים ומדיניים
ככל שהתהליך הזה יתעצם, כך מדינת ישראל תלך ותהפוך לחלשה ולפגיעה יותר. טבח ה-7 באוקטובר תפס את מדינת ישראל בעת משבר, והלך הרוח היהיר של ממשלת נתניהו רק גורם לו להתעצם. לא לעולם חוסן. אם ממשלת ישראל תמשיך ותצעד בדרך קידוש הכוח הצבאי לצד סרבנות מדינית, בקרוב גלגל ההיסטוריה עלול להתהפך ולגבּות מאיתנו (שוב) את מחיר היוהרה, הסרבנות ותאוות הכיבושים.
ממדינה שביקשה ורדפה שלום, הפכנו למדינה שעצם אזכור המילה ״שלום״ או חלילה ״מדינה פלסטינית עתידית״ מהווה התרסה. מדינה שפועלת כדי לגדוע מראש כל סיכוי לעתיד אופטימי של ביטחון לנו ולאזור כולו.
הכותב הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל, לשעבר הקונסול הכללי בבוסטון ויועץ מדיני לנשיא פרס.